יו"ר התנועה לאיכות השלטון, עו"ד
אליעד שרגא, זוכה סופית מאשמת עבירה אתית בגין התבטאות חריפה שלו נגד ראש הממשלה לשעבר,
אהוד אולמרט. שופט בית המשפט העליון,
אליקים רובינשטיין, מתח (יום ד', 15.8.12) ביקורת חריפה על דבריו של שרגא, אך קבע שאין מקום לרשות ערעור בגלגול רביעי בנושא זה.
בפברואר 2009 פורסם, כי לשכתו של אולמרט ביקשה להגדיל את שטח הלשכה שיוקצה לו עם פרישתו מראשות הממשלה. בתגובה על כך אמר שרגא: "האנשים האלה אופטימיים יותר מדי. כי לו היו מעשיים היו דואגים שיגדילו לא את הלשכות העתידיות שלהם אלא את התאים שבו הם יצטרכו לבלות במעשיהו". בעקבות זאת הואשם שרגא בהתנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע (אולמרט הוא עו"ד), פגיעה ב
כבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע.
שרגא זוכה בבתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין, בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את ערעורה של ועדת האתיקה ורובינשטיין דחה - לא בלי התלבטות, כדבריו - את בקשתה של הוועדה לערער לבית המשפט העליון. רובינשטיין מזכיר, כי מדובר בגלגול רביעי ולכן רשות ערעור תינתן במקרים נדירים מאוד - ומסקנתו היא שהמקרה הנדון אינו ביניהם. עוד קובע רובינשטיין, כי עם כל הכיעור שבדברים - הם לא מגיעים עד כדי עבירת משמעת.
בהתייחסו להתבטאות עצמה, אומר רובינשטיין, כי הדברים "הם מכוערים, בוודאי בצאתם מפיו של מי שעומד בראש תנועה לאיכות השלטון שנקיון הפרהסיה הציבורית ואיכות הלשון הננקטת, צריכים להיות נר לרגליה. הדברים נראים כהתחכמות המסר הקליט, כזילות הלשון והתוכן. המשיב מתאר את דבריו כביטוי ציני וסרקסטי, אך עדיין איכות הביטוי כרוכה גם באיכות תוכנו; הדברים נאמרו בשלב שבו טרם הוגש כתב האישום נגד מר אולמרט, והנה כבר 'מכינים' לו - מי שתפקידם לבקר אך לא לאסור, וששליחותם צריך שתמומש בהגינות ציבורית - תא בבית הסוהר; לא אכחד כי נמנה אני על הדוגלים במתן מקום נכבד לכבוד האדם במובנו הבסיסי גם בגדרי ביטוי שפתיים, לא על חשבון
חופש הביטוי אלא על חשבון הפקרות הביטוי".
רובינשטיין מדגיש, כי שרגא לא אמר את האמת בהליכים נגדו: "המשיב טען כי דבריו היו 'כלליים' ולא קשורים במר אולמרט. לא אוכל לקבל טענה זו, ברור לכל מעיין, כי ההקשר שבו נאמרו מורה ומצביע לעברו של מר אולמרט, הוא ולא אחר; וזאת כראש ממשלה, ולא כחבר למקצוע". עם זאת, קובע רובינשטיין, "הפעלת הדין המשמעתי בכגון דא, בסוג של 'הצהרות פופוליטיקה' (על שם תוכנית טלוויזיה מכבר שכללה ביטויים בוטים הדדיים בין משתתפיה) שעל הגבול, קשה היא - וצדקו הערכאות הקודמות לעניין זה".
לבסוף מעיר רובינשטיין: "איני סבור שיש לקבל כל עיקר את גישת המשיב כי מחאה מתקבלת ברבים דווקא כאשר היא באה בסגנון בוטה; אין זה כאותה אישיות פוליטית שהכינה לעצמה נאום, וליד חלק מן הדברים נכתב מן הצד 'טיעון חלש, להרים את הקול'. אוי לה לחברה שבה כל דצווח גבר".
