משרד החינוך ימסור לתנועה לחופש המידע ולשורה של הורים את נתוני בחינות המיצ"ב בשלוש השנים האחרונות, כאשר הם מפולחים לפי יישובים ובתי ספר. כך קבע (יום ה', 23.8.12) בית המשפט העליון.
מדובר בבחינות הבודקות את הישגי תלמידי בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים בארבעה תחומי ידע: מתמטיקה, אנגלית, מדע וטכנולוגיה ושפת-אם. בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את טענת משרד החינוך, לפיה מדובר ב"מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה" ולכן דחה את העתירה. המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס,
אליעזר ריבלין (שכתב את פסק הדין), והשופטים
עדנה ארבל ו
יורם דנציגר קיבלו את הערעור על החלטה זו.
ריבלין אומר, כי הסייג בחוק חופש המידע המאפשר שלא להעביר מידע בשל חשש לתיפקודה התקין של הרשות הציבורית, פורש בדווקנות רבה וניתן להפעילו רק אם קיימת ודאות קרובה לשיבוש כזה. במקרה הנדון, קובע ריבלין, כל נימוקיו של משרד החינוך אינם מבססים חשש כזה, והוא אף מותח ביקורת קשה על העלאתם של מקצת מנימוקים אלו.
עמדה שאינה נוטה חסד למורים משרד החינוך טען, כי חשיפת הנתונים עלולה להביא לכך שבתי ספר ומורים יפעלו להטיית התוצאות באמצעים כגון מיקוד הלימודים בנושאי הבחינות, הרחקת תלמידים חלשים מהן ואף פגיעה בטוהר הבחינות. על כך אומר ריבלין: "עמדה זו, אם לומר את המעט, אינה נוטה חסד למנהלי בתי הספר בישראל ולצוותים החינוכיים, והיא מציבה הנחה, מטעם הגוף האחראי עליהם, משרד החינוך, כי חששם של אנשי החינוך מביקורת ציבורית יוביל אותם בהסתברות כמעט ודאית לנקיטת צעדים בלתי לגיטימיים ובלתי חינוכיים". אפילו אם יש חשש כזה, הוא מוסיף, קיימים אמצעים לטפל במי שיפעלו בצורה כזו.
ריבלין מוסיף: "ההשקפה אותה מביעים המשיבים כי פרסום הנתונים יוביל לביקורת מטעם הציבור וכי ביקורת ציבורית צפויה רק לרפות את ידי העוסקים במלאכה, מוטב היה לה שלא הייתה מושמעת. ביקורת מטעם הציבור היא ביקורת ראויה ורצויה. אין לדכא אותה. ראוי לעודד אותה. במדינה דמוקרטית היא חשובה לעתים מביקורתם של בתי המשפט. היא עומדת בליבת השיטה. הציבור אינו יכול להיות מוחזק כמי שאינו מסוגל לפרש נכוחה את המידע המוצג לו".
עוד דוחה ריבלין את החשש לפיו פרסום התוצאות יגרום לפגיעה בשכבות חלשות, שכן אוכלוסיות חזקות ינטשו בתי ספר בהם הציונים יהיו נמוכים. לדבריו, "חשש זה אינו חשש משיבוש תפקודה של הרשות, אלא לכל היותר ועל-פי סולם הערכים של הרשות, מדובר בחשש משיבוש תפקודם של הפרטים בחברה", ולכן אין בו כדי לאפשר למשרד החינוך שלא למסור את הנתונים.
ההורים יודעים לא פחות מהמומחים ריבלין מדגיש, כי החוק אינו מתיר לרשות להימנע ממסירת מידע "אך בשל שהיא סבורה - באופן פטרנליסטי כך יש לומר - כי מוטב לו לציבור שלא יהא חשוף למידע משיהיה חשוף לו. ולא בכדי כך הדבר. העדר עילה שכזו בחוק משקף את קביעתו הנורמטיבית של המחוקק, כי המידע הוא קניינו של הציבור וכי הרשות מחזיקה בו בנאמנות, עד שאין היא רשאית להחליט עבורו אם חשיפה למידע תשרת אותו אם לאו".
ריבלין מרחיב את הדיבור על הזכות לאוטונומיה, התומכת גם היא בפרסום הנתונים, לנוכח חששו של משרד החינוך שהפרסום יביא לכך שההורים לא יקבלו את ההחלטה הנכונה עבור ילדם. על כך הוא אומר:
"וועדת מלומדים אינה נדרשת להחליט עבור אחרים מהו בית הספר הטוב עבורם. היא גם אינה רשאית לסמוך על ההנחה בדבר 'חוסר מקצועיותם של ההורים'. גם הדל שבהורים, מבחינה 'מקצועית', יודע מהי טובת ילדו - לעתים לא פחות מידיעתם של אנשי מקצוע. בבסיס הזכות לאוטונומיה עומדת התובנה כי האדם עצמו - וכאשר מדובר בעניינו של ילד - האדם עצמו בשיתוף עם בני משפחתו, הם הריבונים והראויים להחליט מהי ההחלטה הטובה ביותר עבורם. גם אם הורי התלמידים אינם אנשי מקצוע בתחום החינוך רובצת ההחלטה האוטונומית לפתחם; מלומדים, אנשי מקצוע ורשויות המדינה יכולים אך להמליץ על דרך פעולה מועדפת אך אינם מוסמכים להחליט במקומם של הנוגעים בדבר".
המדינה חויבה בתשלום הוצאות בסך 20,000 שקל. את המערערים ייצגו עוה"ד חגי הלוי ויפעת נפתלי, ואת משרד החינוך - עו"ד אורי קידר.