העובדה שתביעות ייצוגיות הן לעיתים קרובות - וכנראה קרובות מדי - לא יותר מאשר אמצעי מהיר למלא את כיסיהם של עורכי דין המגישים אותן, כבר ידועה היטב. אך האם בתי המשפט מתחילים להתעורר ולשים גבולות לסכומים שיקבלו אותם עורכי דין? אם החלטה של השופט רם וינוגרד מסמנת את הכיוון, אזי התשובה היא: בהחלט כן.
עו"ד אברהם ביטון הגיש, באמצעות עוה"ד מיטל פוגל ועופרי סיידה, בקשה לתביעה ייצוגית נגד חברת דלק המפעילה את מתקן פי גלילות בדרום ירושלים, סמוך לשכונת הר-נוף. העילה: מפגע ריח שנוצר לתושבי השכונה כתוצאה מאיחסון 850 מ"ק נוזל הסקה/שמן ממוחזר בסמוך להר-נוף. הנזק הנטען: 50,000
שקל לכל משפחה. הסכום הנתבע: 700 מיליון שקל.
ברקע הדברים יש לדעת, כי המיכל הוצב בספטמבר 2009 וסולק כעבור חודשיים, ואילו התביעה הוגשה במרס 2011. כלומר: לא הייתה לה כל תרומה לסילוק המפגע. עוד יש לומר, כי טובול התיימר לייצג את כל 3,500 בתי האב שבשכונה, אך בזמן אמת טענה עורכת דין אחרת - שהתיימרה לעשות את אותו הדבר - שמדובר רק ב-600 משפחות. המשרד להגנת הסביבה מצא אף הוא, שהריחות - שבאו והלכו - הורגשו באזור הסמוך למיכל ולא בשכונה כולה.
התביעה כמובן לא התבררה לגופה, כי הצדדים ניהלו מו"מ והגיעו לפשרה. ומה נקבע בה? דלק תתרום 35,000 שקל לעמותת "החובש הר-נוף" המעניקה שירותי רפואת חירום לתושבי השכונה, ביטון יקבל 30,000 שקל ואילו פוגל וסיידה יקבלו לא פחות מ-200,000 שקל.
מה בדיוק עשה התובע בזמן אמת? הרבה שופטים היו מאשרים את הפשרה ועוברים הלאה, אך וינוגרד החליט שהוא לא יהיה חותמת גומי. נכון שיש סיכוי טוב שהתביעה הייתה מוכרעת לטובת התובעים, הוא אומר, אך ברור שמספרם האמיתי של הנפגעים היה נמוך בהרבה מזה שטענו. "נראה שהפער האדיר שבין סכום התביעה לסכום בו נוקב הסדר הפשרה אינו אלא פועל יוצא של ההפרזה היתרה בסכום בו נקב כתב התביעה", קובע וינוגרד.
מכאן הוא עובר לדון בסכומים שאמורים היו להיכנס לכיסיהם של התובע ומייצגיו. "מעיון בנספחי התביעה והבקשה לא ניתן ללמוד דבר אודות פועלו של התובע בזמן אמת להסרת המפגע. המכתבים השונים שצורפו לכתב התביעה ולבקשה נכתבו על-ידי גורמים אחרים ונשלחו לגורמים שלא כללו את התובע. אף אם נעשו פניות כלשהן של התובע, ספק רב אם היה בהן כדי להביא לתוצאה של סילוק המפגע, שנבעה באופן ישיר מהתנהלותו היעילה של המשרד להגנת הסביבה", אומר וינוגרד. הוא לא נטל על עצמו סיכון גבוה במיוחד והמפגע הוסר זמן רב לפני שהגיש את התביעה. התוצאה: קיצוץ של מחצית בגמול והעמדתו על 15,000 שקל.
עורכי הדין לא עבדו יותר מדי ביטון עוד יצא בזול ביחס לפוגל וסיידה. וינוגרד אומר עליהם: "במקרה דנא הציעו הצדדים, כי שכר היטרחה ייקבע בסכום העולה כדי קרוב לפי שישה יותר מהתועלת שהשיגה הקבוצה מהפשרה. לא למותר לציין כי העילות הנזכרות בכתב התביעה ובבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית הן עילות נזיקיות מוכרות ומבוססות, התיעוד העובדתי עליו נסמכת התביעה מצומצם למדי, ולמעשה לבד מהעובדה שהתובענה נוסחה כך שתתאים לתובענה ייצוגית, לא נראה שהיה צורך להשקיע בה עבודה בהיקף חריג". אם זו הייתה תביעת נזיקין רגילה, היו עורכי הדין מקבלים 20% מהסכום שנפסק - דהיינו 7,000 שקל.
"בכל דרך אפשרית שהיא לא ניתן להגיע למסקנה לפיה תובענה המסתיימת בהסדר פשרה בגדרו משולם סכום של 35,000 שקל לטובת הקבוצה תביא לתשלום שכר טירחה בשיעור של 200,000 שקל", קובע וינוגרד. "בהתחשב במכלול הנסיבות, מתוך בהנחה שעורכי דינו של התובע השקיעו זמן לא מועט בהכנת התובענה ובניהול המו"מ, על-רקע מכלול נסיבות העניין, כמו גם לנוכח ההסכמה שבין הצדדים והעובדה ששכר הטרחה שייפסק אינו בא על חשבון הקבוצה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפסוק לבאי-כוח התובע שכר טירחה בסכום כולל של 40,000 שקל".