עיקרון פומביות הדיון חשוב לא רק לכשעצמו ולא רק כסממן מובהק של מערכת משפט במדינה דמוקרטית, אלא גם מסיבות מעשיות. כך, למשל, חשוב שהציבור יידע אם עסק פלוני נתון בקשיים ואם בעל מקצוע אלמוני מסכן את הסובבים אותו. אך מה קורה כאשר עיקרון זה מתנגש עם הזכות לפרטיות? שופט בית המשפט העליון,
אליקים רובינשטיין, העדיף (יום א', 2.9.12) את האחרונה - אך דומה שבכך החטיא במידה רבה את לב מהותו של ההליך בו דן.
מדובר בעורך דין אשר הועמד לדין משמעתי והורשע בעבירות של הפרת חובת הנאמנות כלפי הלקוח, ניהול כספי פיקדון בניגוד לדין ועיכוב כספי לקוח, אי-שמירת כבוד המקצוע ומעשה שאינו הולם את כבוד המקצוע. ללא ספק: כמה מן העבירות האתיות החמורות ביותר שיכול לעבור עורך דין. ואכן, עונשו היה בהתאם: השעיה לצמיתות, או בלשון בני אדם - שלילת רשיונו.
רובינשטיין מתאר את המעשים החמורים שביצע אותו עורך דין: "המבקש החזיק בנאמנות כספים השייכים ללקוחו (המתלונן) למטרת סגירת משכנתא, ולאחר סגירתה נמנע מלהחזיר לו את יתרתם (72,300 דולר) במשך כארבע שנים, עד 2007. המתלונן, אשר במהלך ארבע השנים היה במצב בריאותי ירוד שהמבקש ידע עליו, שב וביקש את כספו, אך נתקל בשרשרת התנגדויות שסופה היה קבלת שיק שלא נפרע. גם לאחר פניות נוספות של עורך דין אחר ששכר המתלונן, לא הושב לו כספו. פרשת המאמצים בשנים 2008-2007 להשבת הכסף, שלא עלו יפה אז, וכללו לכאורה תעתוע במתלונן, מתוארת בקובלנה שציטט בית הדין".
רובינשטיין סירב להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר אישר את שלילת רשיונו של אותו עורך דין. לדבריו, השיקול היחיד שהביא אותו בכלל לחשוב על התערבות כזו - בגלגול רביעי - היה החמלה על המבקש, בשל "נסיבותיו האישיות של המבקש בתחום הבריאות, שצר לי עליהן. שאלתי עצמי אם אין הן מצדיקות חמלה חריגה. המשבר שפקד אותו מתועד תיעוד רפואי מ-2010, אף שאמנם יש בו התיחסויות, על-פי תיאור המבקש, לשורשים מכארבע שנים לפני כן". ואולם, קובע רובינשטיין, אין בכך כדי להקל עימו, שכן את מעשיו הוא ביצע עוד בשנת 2003 - שלוש שנים לפני שהחלו בעיותיו הרפואיות. "היה עלי לחשוב, מטבע חובתו של בית המשפט. גם על הפגיעה במתלונן ובציבור", הוא אומר.
מדוע איננו מפרסמים את שמו של אותו עורך דין? משום שרובינשטיין לא פרסם אותו, כנראה בשל "נסיבותיו האישיות של המבקש, שלא אפרט מחמת צנעת הפרט". שיקול מובן ואנושי, אך התוצאה אבסורדית: אם נסמוך רק על פסק דינו של בית המשפט העליון, לא יידע הציבור מיהו עורך הדין שרשיונו נשלל - וכך עלולה שלילת הרישיון להפוך לאות מתה. אם רובינשטיין היה צריך לחשוב, כדבריו, גם על הפגיעה בציבור - היה עליו לפרסם את שמו של עורך הדין, כמובן מבלי לפרט על מצבו הרפואי. והרי זה דבר של יום-יום, כאשר בתי משפט אומרים שיש עניינים פרטיים שאינם נחשפים. במקרה הזה, שמירת כבודו של העבריין הלכה רחוק מדי.