משפט שלמה

לא יהיה זה סיכון גדול מדי לשער, כי בימים הקרובים נהיה עדים לקולות בכי ונהי על כך שמעריב עומד להפוך לעיתון ימני. ככלות הכל, שלמה בן-צבי היה חבר במרכז הליכוד ואף מזוהה עם האגף הקיצוני של משה פייגלין, והעיתון הנוכחי שלו – מקור ראשון – הוא ימני במובהק. על כך נאמר: אז מה? למה מותר שיהיה לשמאל עיתון אחד מובהק מבחינה אידיאולוגית (הארץ), עוד אחד הנוטה אליו מסיבות מסחריות (ידיעות אחרונות), ולימין אסור שיהיה? למה מותר שתהיה מעורבות כלכלית (אל תחשבו לרגע שמעריב היה אובייקטיבי בענייניו של נוחי דנקנר) אבל אסור שתהיה מעורבות פוליטית? ואגב: מעריב הוא כבר כיום עיתון מרכז-שמאל, עם כותבים בולטים משני צידי המערכת הפוליטית, כך שהשינוי לא יהיה כל כך קיצוני כפי שנדמה. חוץ מזה, יכולה להתפתח פה תחרות מעניינת מול ישראל היום, אשר חלק מתפוצתו הרחבה יש לזקוף לזכות עמדותיו הימניות. מחצית מהציבור בישראל מצביע למפלגות ימין, אבל עד לפני כמה שנים לא היה לו עיתון גדול משלו. אז עכשיו יהיו שניים, עם חשיפה של כ-50% - בדומה לזו של ידיעות אחרונות והארץ יחדיו. כאשר הטלוויזיה עודנה הרבה יותר שמאלנית מאשר ימנית, כאשר ברדיו התמונה דומה – לפחות בעיתונות הכתובה יהיו יותר דמוקרטיה וחילופי דעות. מי שלא מסתכל על זה מפוזיציה אנוכית, צריך לברך על כך.

אם בן-צבי ישלים את העסקה, ההחלטה החשובה ביותר שתעמוד לפניו תהיה האם למזג את מעריב ומקור ראשון. רוב השיקולים נוטים לעבר האפשרות הזאת. אין סיבה להחזיק שני עיתונים בשוק הפרסום המכווץ הנוכחי, אם אפשר לאחד פעילויות ולחסוך בהוצאות. אין סיבה להפיץ עמדה פוליטית בעיתון עם חשיפה של 4%, אם אפשר לעשות זאת באמצעות עיתון שיש לו כבר 12%. בהקשר זה חשוב מאוד לומר, שמקור ראשון הוא עיתון ימני מתון עם זיקה לדת, אבל בהחלט לא עיתון ימני קיצוני ולא עיתון חרדי. הדעות שלו מאוד ברורות, אך הוא לא יקרא לחיילים לסרב פקודה. יש בו תמונות של נשים, אך לא תמצאו בו תמונות עירום וכתבות בענייני מין. מבחינה מקצועית הוא עיתון טוב, המופיע מדי יום, עם מהדורת סוף שבוע מורחבת ומגוונת, עם עיתון ילדים, עם מגזין נשים ועם מגזין להיסטוריה. קחו את היכולות הללו, תלבישו אותן על המותג של מעריב עם היתרונות היחסיים שלו (כתבים מנוסים, מדורי ספורט וכלכלה לגמרי לא רעים), ותקבלו עיתון בעל נוכחות והשפעה. אם בן-צבי רוצה להיכנס לליגה של הגדולים, הצעד הטוב ביותר מבחינתו יהיה למזג את מקור ראשון עם מעריב, להשתמש בשם מעריב ובנקודות החוזק שלו, לתת לו את האוריינטציה של מקור ראשון, ולהציע לציבור הגדול של אנשי ימין עיתון איכותי בהרבה מאשר ישראל היום. הוא גם יכול וצריך לקחת את אתר nrg ולתת לו את האפשרות להתחרות הן ב-ynet והן באתר המתוכנן של ישראל היום, שכן למקור ראשון אין אתר של ממש. כל היתרונות הללו לא יתקיימו אם מקור ראשון יתקיים בנפרד, ובן-צבי כבר הוכיח שאין לו בעיה לסגור עיתון אחד לטובת עיתון אחר, כפי שעשה לאחר שרכש את הצופה.

אם משהו כן צריך לעורר חשש בקרב עובדי מעריב וגם בקרב מי שרוצים לראות תקשורת חופשית ופורחת, זהו הרקורד של בן-צבי. הוא סגר את ערוץ התכלת, רכש את הזיכיון לערוץ יהדות ייעודי ולא הקים אותו, היה שותף עם שלדון אדלסון בחינמון "ישראלי" שנסגר, יצא מערוץ 10 לאחר תקופה קצרה בה החזיק בו 20% וכאמור סגר את הצופה. במקור ראשון היו לא מעט בעיות בשנים האחרונות, כולל איחורים בתשלום משכורות, וגם כעת הוא נמצא בתקופה של קיצוצים וצמצומים. ברור שבן-צבי לא קונה את מעריב בשביל לסגור אותו, ויש לזכור שהעסקה מדברת על הנכסים ולא על החברה – כך שגם שיקולי מס (הפסדים צבורים) אין כאן. הרצון הכן של בן-צבי הוא להפעיל את מעריב, אך לא בטוח שיש לו היכולות הכספיות והניהוליות לצורך כך. בכל זאת, כדאי להצביע על עובדה חשובה: לראשונה מאז מותו של רוברט מקסוול ב-1991, מעריב יהיה בשליטתו של איש תקשורת. אחרי עפר נמרודי, ולדימיר גוסינסקי, זכי רכיב ונוחי דנקנר, יהיה העיתון בבעלותו של מי שהתקשורת היא העסק שלו, וזה בהחלט משמעותי. במשך שני עשורים התייחד מעריב לרעה משאר העיתונים שהם בבעלות אנשי תקשורת (ארנון מוזס, עמוס שוקן, אליעזר פישמן), ואין ספק שזה אחד הגורמים המרכזיים לכך שהגיע אל פי תהום. מבחינה זו, עצם הרכישה בידי בן-צבי היא שיפור משמעותי.