האשם האמיתי: ביהמ"ש העליון

האשמים האמיתיים בגזר הדין השערורייתי של מרק פטריק - ובמאות אחרים כמותו שאינם מגיעים לכותרות - יושבים בהיכל המשפט המפואר שמול בנק ישראל. הם לא יושבים באולמות הצנועים של בית המשפט לתעבורה בפתח תקוה וגם לא בחדרים הצפופים של יחידת התביעות המשטרתית, אלא באולמות השיש הנושקים לגן הוורדים. כן, אלו הם שופטי בית המשפט העליון. לפני שלושה עשורים קבע בית המשפט העליון, כי ככלל - יש לכבד הסדרי טיעון. מאותו רגע, נושא בית המשפט העליון לדורותיו באחריות לכל הסדרי הטיעון המגוחכים והמרגיזים בהם אנו מוצפים. משום שבאותו רגע סירס בית המשפט העליון את יתר 650 שופטי ישראל והפך אותם לחותמת גומי לסחר-מכר המתנהל בין המדינה לבין הסניגורים. הסדרי הטיעון הם כורח בל-יגונה, במיוחד כאשר מערכת בתי המשפט מוצפת ברבבות תיקים מיותרים מדי שנה. יש להם יתרונות גם בדמות חיסכון בזמן ומשאבים ציבוריים, בכך שהם מתמרצים נאשמים לקבל אחריות, ובמיוחד בכך שהם חוסכים מהנפגעים את הצורך הכואב לעמוד ולספר את אשר עבר עליהם. לכן, אין מקום לפסילה גורפת של הסדרי הטיעון. מצד שני, ודאי שאין מקום לאימוץ גורף שלהם. אלא שכאשר בית המשפט העליון הורה לאמץ את ההסדרים אם אינם נוגדים בצורה קיצונית את טובת הציבור ואת הקווים המנחים של הפסיקה, הוא הפך את רוב התובעים לשופטים, ואת רוב השופטים - לפקידים. התביעה על שלוחותיה היא שלמעשה קובעת את העונש הנקודתי וגם את רף הענישה הרוחבי. ואילו השופטים, החוששים מאוד שמא החלטותיהם יתהפכו בערעור, נוטים לאמץ כמעט כל הסדר טיעון המוגש להם. לא ראיתי מחקר אמפירי בנושא הזה, אבל כמי שקורא עשרות פסקי דין בשבוע אני יכול לומר בוודאות, שאת המקרים בהם הסדרי טיעון נפסלים אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת ועוד יישאר עודף. זה בדיוק מה שקרה במקרה של פטריק. נכון שההסדר הזה זועק לשמים בחוסר הסבירות שלו, אבל מעטים מאוד השופטים הנמצאים כמעט בתחתית המערכת - שיעזו לקבוע שהסדר טיעון אינו ראוי לאישור. הדברים נכונים עוד יותר בבתי המשפט לתעבורה, הפועלים בשיטת הסרט הנע שאינה מניחה לשופטים זמן למחשבה של ממש. לנשיא אשר גרוניס הייתה הזדמנות לשנות את המצב הזה. הוא היה יכול, ולטעמי אף חייב, להשתמש בעתירה של שחר גרינשפן כדי לחדד את חובתם של השופטים לבחון את הסדרי הטיעון, ואף לקבוע קווים מנחים לקבלתם או דחייתם. אך גרוניס, שמרן וזהיר כדרכו, העדיף ללכת על בטוח: סופיות הדיון, סיכון כפול וכל שאר המושגים המשפטיים - שבמקרה הזה אין כלום בינם ובין צדק ויושר, הגינות והיגיון.