שילוב של התעלמות מעיקרון פומביות הדיון לצד מערכת מיחשוב בלתי מושלמת, גורם לכך שפסקי דין מסוימים של בית המשפט העליון מתפרסמים בצורה חלקית ביותר, שאינה מאפשרת לציבור לדעת מה הוחלט. זהו המצב כאשר בית המשפט העליון מאשר הסדרי פשרה המוגשים לו ומצרף אותם כנספח להחלטתו.
החלטה של השופטים
אסתר חיות,
עוזי פוגלמן ו
יצחק עמית (13.9.12) מדגימה מצב בלתי-תקין זה. השופטים אישרו הסכם פשרה בין סלימאן אלקרינאוי ויוסי לונדנר לבין חברות הכבלים מת"ב ו
ערוצי זהב (כיום - חלק מחברת HOT). הפשרה התקבלה במסגרת ערעור שהגישו הראשונים על החלטתה של השופטת המחוזית
ענת ברון בתיק משנת 2002.
חיות, פוגלמן ועמית כתבו: "אנחנו מאשרים את הסדר הפשרה ונותנים לו תוקף של פסק דין. לבקשת המשיבות, עליה באה הסכמת המערערים, אנו מוסיפים ומורים כי לפרק זמן של שישים ימים מהיום ייאסר פרסום רשימת קבוצות הערוצים המפורטת בסעיף 32 ד' של ההסכם. אשר לשכר הטירחה, אנו סבורים כי אכן ראוי להפחית במידת מה מן הסכום שעליו הסכימו הצדדים, ולהעמידו על סך של 660 אלף ש"ח בצירוף מע"מ, תחת הסכום של 870 אלף ש"ח שנקבו הצדדים בסעיף 12 של ההסכם".
מאחר שבית המשפט העליון הוא הערכאה היחידה שאינה עובדת במסגרת מערכת נט המשפט, אין כל אפשרות לדעת במה מדובר: מהו פסק הדין המקורי, מה היו הטענות בערעור, ובעיקר - מה הוסכם בפשרה. האפשרות היחידה היא לעיין בתיק הפיזי המצוי במזכירות בית המשפט העליון בירושלים. אפשרות זו פתוחה בקלות יחסית בפני מי שנהנה מרשות עיון כללית (כגון עיתונאים שקיבלו אותה מראש), אך מחייבת את האזרח מן השורה לבקש ולקבל רשות עיון מיוחדת. כל זאת - למרות שמדובר בתיק אזרחי האמור להיות גלוי לכל דיכפין, כנגזר מעיקרון פומביות הדיון.
בית המשפט העליון עצמו הדגיש שוב ושוב את חשיבותו של עיקרון פומביות הדיון, כאשר היה עליו לאזן בינו לבין בקשות לאיסור פרסום. ואולם, בבית משפט זה עצמו קיימת כאמור פגיעה של ממש באותו עיקרון יסוד, תוך שהשופטים אינם עושים דבר על-מנת להבטיח שהציבור יוכל לקבל את מלוא המידע לא רק כאשר מדובר בפסקי דין, אלא גם בפשרות המקבלות תוקף של פסק דין.
