האם שופט בית המשפט העליון,
יצחק עמית, היה בעצם רוצה להיות מורה לעברית? האם עמית, מהחרוצים והידענים שבין שופטי העליון, חלם בסתר ליבו להיות במקום אחר לגמרי? זהו הרושם המתקבל לנוכח העובדה שעמית הקדיש לא פחות מ-77 עמודים להכרעה במחלוקת על זכויות יוצרים בחוברות ללימוד עברית. 19,870 מילים אשר בהן - כלשונה של השופטת
אסתר חיות - "לא הותיר גזרה, פועל, טבלה או תרשים שלא הפך בהם".
רחל קבלי זכתה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בתביעה שהגישה נגד רבקה מוצפי, רחל שחר והוצאת רכס. השופטת
דרורה פלפל קבעה, כי הנתבעות הפרו את זכויותיה של קבלי בתשע נקודות (מחצית מן הנקודות להן טענה קבלי), ופסקה לטובתה פיצוי של 520,000 שקל והוצאות בסך 50,000 שקל. כמו-כן הורתה פלפל להוריד מהמדפים את היצירות המפרות.
עמית קיבל את ערעורן של מוצפי, שחר ורכס, ביטל את פסק דינה של פלפל וזיכה אותן בהוצאות של 100,000 שקל. על הנזק שנגרם להן בשל הפסקת מכירת שני הספרים בהם מדובר, כבר לא יקבלו פיצוי. רכס גם לא תראה בחזרה 50,000 שקל בהם נקנסה בגין בזיון בית המשפט, לאחר שלא קיימה את חלקה בפסק דינה של פלפל.
בבואו לקבל את הערעור, ניתח עמית לעומקן את כל ההפרות הנטענות ולמעשה בחן מחדש את כל חומר הראיות והטענות - מצב נדיר מאוד בערכאת ערעור. עם זאת, אין זה מצב בלתי אפשרי, במיוחד כאשר הראיות אינן בדמות עדים שעל בית המשפט להתרשם מהם. במקרה הנוכחי מדובר בספרים ובחוות דעת מקצועיות, ולכן יכול היה עמית להתחיל את פסק הדין מראשיתו. לאור התוצאה הסופית, לה הסכימו חיות ו
עוזי פוגלמן, אין ספק שטוב שעשה כך.
הבעיה בפסק הדין היא אורכו: כאמור, מדובר ב-77 עמודים. עמית עצמו היה ער להיקף יוצא הדופן של פסק דינו, והקדים לו את המשפטים הבאים: "עברית שפה קשה. זאת יודע כל דרדק, כל עולה חדש וכל תלמיד תיכון העומד בפני בחינות הבגרות בלשון. על הנחלת השפה העברית במחוזותינו, עמלים באהבה ובשקידה מורי הלשון, המשתמשים בספרי לימוד שחיברו בעלי ניסיון וידע בתחום ההוראה והשפה. שנינו ולמדנו כי קנאת סופרים תרבה חכמה, אך קנאת מחברים תרבה התדיינות, כפי שמוכיח המקרה שלפנינו, הנסב על טענה להעתקה והפרת זכויות יוצרים בספרי לימוד בלשון ובתחביר. הקורא מוזמן אפוא לרגע של עברית, ואם הארכנו בפסק הדין יתר על המידה, ייצא הפסדו של הקורא בשכרו ויראה עצמו כמי שחובש את ספסל הלימודים ומרענן ידיעותיו בנבכי הלשון העברית".
אך האם זהו ניצול מיטבי של הזמן השיפוטי, אשר כל שופטי ישראל מתלוננים שהוא מצוי בידיהם במשורה? האם באמת צריך היה עמית לנתח את גזרת נחי ל"י, את הרצף בין הנושא של "פסוקיות תוכן" לבין הפרק של "דיבור ישיר ועקיף" ואת סיכום תפקידים של שם הפועל עם ל'? ספק רב.
