בית הדין האיזורי לעבודה בבאר שבע הכיר (23.10.12) בטראומה כתאונת עבודה שנגרמה לאחות בשל טיפול מתמשך בחולים בשפעת החזירים.
האחות עבדה ביום הכיפורים תש"ע (2009) במשמרת בת 29 שעות בבית חולים, כאשר במחלקה אושפזו שתי חולות במצב קשה בשפעת החזירים, מחלה חשוכת-מרפא שהייתה אז בשיאה. הצוות שהיה עימה סירב להיכנס לחדרי החולות, והשופט
יוסף יוספי מתאר את עבודתה של האחות באותה יממה:
"בימים כתיקונם עבדה התובעת משמרת אחת ביממה, יחד עם עוד חברי צוות. במקרה דנן עבדה התובעת 29 שעות רצופות, לא הצליחה לישון כמעט בהפוגה שיועדה לשינה, הייתה צמודה לבדה לשתי חולות קשות עם סכנת חיים, והיא עצמה הייתה בסכנת הידבקות. שתי החולות נקשרו אליה, דרשו את נוכחותה הצמודה, ואף החזיקו אותה בחלוקה ולא איפשרו לה לצאת מהחדר. החולות אומנם היו מונשמות, אולם היו בהכרה מלאה ודרשו תשומת לב מלאה ותמידית".
יוספי אומר, כי האחות התמודדה בהצלחה עם מטלות כבדות ב-15 שנות עבודתה הקודמות, כגון טיפולי בנפגעי צה"ל במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "
עופרת יצוקה", אך הפעם הנסיבות היו חריגות ביותר. "העבודה המאומצת והלחוצה ביום הכיפורים השפיעה על התובעת באורח קשה, והסבה לה פגיעה נפשית. התובעת יצאה מן המחלקה במוצאי יום הכיפורים, ובעת שהגיעה לחניון בו החנתה את מכוניתה חשה קושי לנשום, וכן פחד עצום ומשתק.
התובעת לא חזרה לעבוד במחלקה, מאחר שלא הייתה מסוגלת לכך. לאחר כחודשיים וחצי של טיפולים ניסתה התובעת לעבוד בחדר ניתוח גניקולוגי, אולם גם שם לא הצליחה לעבוד", אומר בית הדין.
יוספי גם מציין לחיוב את עדותה של האחות, אשר "העידה עדות כנה ואמיתית, והשיבה על כל שאלה שנשאלה, בלא כחל ושרק, גם אם התשובה לא הייתה נוחה עבורה. התובעת תיארה את העובדות לאשורן, מבלי להפריז ומבלי למעט בדבר. התרשמנו, כי התובעת תיארה דברים כהווייתם, וכי יש לקבוע את התשתית העובדתית בהסתמך על עדותה".
לפיכך, קבע בית הדין שהתסמונת הפוסט-טראומטית ממנה סובלת האחות היא תאונת עבודה לצורכי פיצוי מן המוסד לביטוח לאומי, ובהמשך ימנה מומחה שיעריך את נכותה ואת הנזקים שנגרמו לה.
