בשלוש החלטות שפרסם בית המשפט העליון בתוך יממה אחת (6-7.11.12) מאותתתים ארבעה משופטיו על הכוונה להרחיב את הטלת ההוצאות בערעורי סרק ובבקשות מיותרות המוגשות לבית משפט זה.
השופטים
אליקים רובינשטיין,
יצחק עמית ו
נעם סולברג חייבו את שמעון ידאעי בתשלום הוצאות בסך 12,000 שקל בערעור שהגיש בתחום הנדל"ן, באומרם: "כתב הערעור שבפנינו אינו ברור והתקשנו 'לחלץ' ממנו את טיעוניו של המערער. לכך יש להוסיף את הסגנון הבוטה והמשתלח בו נקט המערער בכתב הערעור ובסיכומיו. די בכך כדי להצדיק את דחיית הערעור". במקרה זה התנהל דיון, כך שהחיוב בהוצאות אינו כה יוצא דופן, אם כי הסכום הוא משמעותי.
עמית חייב את חברת עמיעד בתשלום הוצאות של 2,000 שקל לטובת אוצר המדינה, למרות שכלל לא התבקשה תגובה לערעור שהגישה. עמיעד טענה נגד החלטה פרוצדורלית של בית המשפט המחוזי בחיפה, והגישה את בקשתה בדקה ה-90, כלשונו של עמית: "הבקשה הוגשה היום והובאה לפני בשעות אחר-הצהריים, ונתלוותה לה 'בקשה דחופה להגשת בקשת רשות ערעור דחופה', מן הטעם שהמשך הדיון בבית משפט קמא קבוע למחר (!!!)".
עמית דחה את הבקשה בהזכירו את ההלכה הידועה היטב, לפיה בית המשפט העליון אינו מתערב באופן ניהול התיקים בבתי משפט אחרים. עוד ציין את הבהילות בה הוגשה הבקשה, "תוך שהמבקשת מכניסה בית משפט זה לסד זמנים דוחק", ובלא הסבר לכך. לאור כל זאת, כאמור, נקט עמית בצעד נדיר מאוד של חיוב בתשלום הוצאות לטובת המדינה.
השופט
צבי זילברטל דחה על הסף, בלא לקיים דיון, בקשה לערעור בגלגול שלישי בסכסוך על רכישת דירה בחיפה. זילברטל שב וציטט, כפי שעושה בית המשפט העליון מדי יום, את הלכת חניון חיפה משנת 1981, הקובעת שרשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים נדירים ועקרוניים. הוא מוסיף:
"לא היה כל מקום לפנות בבקשה דנא לבית משפט זה, לאחר שנעלה מספק שהליך הערעור שהמבקשים התיימרו להגיש לבית המשפט המחוזי היה הליך חסר תוחלת מיסודו, נוכח האיחור הניכר בהגשת הערעור מבלי שהתבקשה הארכת המועד להגשתו. במצב דברים זה פשיטא שלא נפלה כל טעות כשערעורם לבית משפט קמא נדחה. נדמה שהגיון הדברים האמור יכול להיות מובן גם למי שאינו מיוצג, והגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה בנסיבות האמורות גובלת בשימוש לרעה בזכות, וברגיל היה מקום לחייב את המבקשים בהוצאות לטובת אוצר המדינה.
"לא אעשה כן מתוך תקווה שמדובר באקורד הסיום של מסכת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים. נראה שלאחר שמספר לא מבוטל של הליכים כבר התנהלו בין בעלי הדין, בערכאות ובבתי משפט שונים (אף מעבר למה שפורט לעיל, ולרבות בבית המשפט למשפחה), הגיעה העת להניח למחלוקות שביניהם ולא בהכרח למצות את הדין עד תום".