יש מקרים בהם ניתן להרגיש שהחוק אינו בהכרח הצדק, והמשפט אינו בהכרח המוסר. מה יעשה השופט במקרה כזה? ודאי שהוא מחויב לחוק ולכללי המשפט. אך יש שופטים שיילכו עוד צעד קדימה ויעירו גם על היבטי הצדק והמוסר. וזה בדיוק מה שעשה (יום ג', 13.11.12) שופט בית המשפט העליון,
ניל הנדל.
הנדל דחה את ערעורו של מיכאל זילברסון נגד אחיו חנן, בנוגע לצוואתה של אמם המנוחה. האם העדיפה בצורה מובהקת ביותר את חנן, כאשר העניקה לו פי 12 מאשר לאחיו בחישוב הזכויות בנדל"ן שהורישה לשניים ופי 9.5 בחשבון הירושה הכוללת. אלא שהן בית המשפט למשפחה והן בית המשפט המחוזי קבעו שיש לקיים את הצוואה, והנדל הסכים איתם.
הנדל עוסק באריכות בהבדל שבין חוזה לצוואה ("הצוואה היא מסמך של היחיד, והחוזה הוא מסמך של שנים לפחות. הראשונה משקפת רצון והשני מפגש רצונות") ובהשלכה שיש לכך על הקביעה האם נפלה טעות בצוואה. לאחר דיון ממצה בהשלכותיה של טעות על-פי המשפט העברי, חוזר הנדל לנושא שלפניו. לדבריו, אומנם עולים סימני שאלה ברורים לנוכח צוואה כה מפלה, אך משהוכח שהאם הייתה כשירה לערוך אותה - הרי שעל מיכאל להוכיח שנפלה בה טעות, ובנטל זה לא עמד.
מכאן עובר הנדל לפן הערכי-מוסרי. "חוק הירושה איננו מגביל את חירותו של מצווה להפלות בין ילדיו, ועל המבקש לשלול תוקף של צוואה שכזו להראות את הבסיס לכך על-פי הדין. ואולם, אין המשפט יכול, ואף איננו מתיימר, לתת מענה מקיף לשאלות שמעוררים מצבים קשים בחיי משפחה", הוא אומר. הנדל מזכיר את דברי חז"ל, אשר מתחו ביקורת קשה על יעקב אבינו משום שהעדיף את יוסף על פני אחיו וממשיך:
"הפליה בין אחים היא סיבה למתחים רבים ואף לשנאה, ובוודאי שרב כוחה להעמיק ולהשריש סכסוך קיים. שבעתיים קשים הדברים כשמדובר בהפליה בירושה, בה ניצב הבן לפני המשך חייו ללא ההורה, בהם יידע כי ההורה העדיף את אחיו על פניו, והוא לעולם לא יוכל לשאול אותו את השאלה הפשוטה - מדוע? לא במקרה ידועים סכסוכי ירושה כסכסוכים המשפחתיים הקשים ביותר בין צדדים קרובים, בשל השילוב רב העוצמה השלילית בין אינטרסים ממוניים לבין הפן הרגשי העמוק שבליבתו הזיקה למנוח.
"בענייננו מדובר במקרה מובהק שבו ההפליה הקשה בירושה לא הולידה את הסכסוך, אך היא בהחלט עלולה להנציחו ולהעצימו. נדמה שיפה יעשה המשיב אם ינהג לפנים משורת הדין, וימצא את הדרך להפיס ולו במעט את דעתו של המבקש, אחיו היחיד", הוא מסיים בהמלצה מעשית.
