מירוץ ההתיישנות נפסק ברגע בו הקורבן מתלונן, גם אם אינו חושף מיד את מלוא המעשים המיוחסים לנאשם. כך קובע (יום א', 18.11.12).
אב שהורשע בביצוע עבירות מין בבנותיו טען בין היתר בערעורו, כי עבירת מעשה הסדום בה הורשע כבר התיישנה, שכן הבת לא התלוננה על כך בעת עדותה הראשונה במשטרה. לשיטת ההגנה, מירוץ ההתיישנות נקטע רק כאשר הקורבן מתלונן ספציפית על אותה עבירה, ולא כאשר הוא מגיש את תלונתו הראשונה.
טבעה הדינמי של החקירה השופט
אורי שהם דחה גישה זו, בהסכמת השופטים
עוזי פוגלמן ו
אליקים רובינשטיין. הוא אומר: "פתיחת חקירה נגד נאשם על בסיס חשד לביצוע עבירה אחת, אשר במהלכה נחשפות עובדות נוספות, המחשידות אותו בביצוע עבירה אחרת, הקשורה לעבירה בגינה נפתחה החקירה, קוטעת את מירוץ ההתיישנות גם לעניין העבירה האחרת. כל מסקנה אחרת, עומדת בניגוד לטבעה הדינמי והמתפתח של החקירה הפלילית".
לדעת שהם, לדברים יש משנה-תוקף כאשר מדובר בעבירות מין, ובמיוחד כאשר הן מבוצעות בתוך המשפחה. הוא מזכיר, כי קורבנות של עבירות מין נזקקים לעיתים לזמן רב כדי לחשוף את שנעשה להם, וכאשר הפושע הוא בן-משפחה - יש צורך בזמן רב עוד יותר. "ברי כי חשיפת פרטי העבירות, היקפן ומשכן, אורכת זמן. לא תמיד המועד בו הוגשה התלונה הראשונה במשטרה, הוא המועד בו הם נחשפים במלוא כיעורם. קל וחומר כאשר התלונה אינה מוגשת ישירות על-ידי הנפגע, אלא על-ידי גורם טיפולי או אחר, הקרוב לנפגע, ואשר שמע ממנו דיווח חלקי אודות העבירות", אומר שהם ומוסיף:
"קבלת עמדתו של הסנגור לא רק שחותרת תחת כוונת המחוקק בהארכת תקופות ההתיישנות בעבירות מין במשפחה, אלא שהיא עלולה להוביל לחוסר צדק משווע כלפי הקורבנות. מתלונן, שהצליח לחשוף, בעצמו או באמצעות גורם אחר, טפח אחד ממעשי בן משפחתו, ורק בהמשך אזר אומץ לספר על כולם, יגלה, כי כתב האישום נגד בן המשפחה כולל רק את המעשה 'הקל' יותר בחומרתו".
בחינה מדוקדקת ודווקנית שהם, פוגלמן ורובינשטיין עוסקים בהחלטתם גם בשאלת מידת התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות בעבירות מין. שהם מזכיר, כי הנשיא
אשר גרוניס סבר (זמן קצר לפני מינויו לנשיא), כי ראוי שבעבירות מין תבחן ערכאת הערעור ביתר שאת את ממצאי המהימנות. עם זאת, השלושה סבורים שאין בכך סתירה לכלל המצמצם את בחינת המהימנות בידי ערכאת הערעור. שהם מאמץ את עמדת הביניים של השופט
צבי זילברטל ואומר:
"בעבירות מין יש ליתן משקל מיוחד לאופן התרשמותה של הערכאה הדיונית מעדות הקורבן, בשל הקשיים הכרוכים במסירת עדות מסוג זה, ומכאן הנטייה לצמצם את התערבות ערכאת הערעור במסקנות הערכאה הדיונית בדבר מהימנותה. יחד עם זאת, אין הדבר פוטר את ערכאת הערעור מבחינה מדוקדקת ודווקנית של המסקנה המרשיעה אליה הגיעה הערכאה הדיונית. בפרט נדרשת ערכאת הערעור לבחון בקפידה עד כמה הערכאה הדיונית נימקה באופן ראוי ומשכנע את מסקנתה זו". פוגלמן ורובינשטיין הצטרפו לעמדה זו.
בית המשפט העליון דחה את ערעורו של האב על הרשעתו, אם כי לנוכח זיכויו בשלב הערעור - בהסכמת המדינה - מאחת העבירות שיוחסו לו, הופחת עונשו מ-16 ל-13 שנות מאסר בפועל. את המערער ייצג עו"ד פאדי אבו-אחמד, ואת המדינה - עו"ד נילי פינקלשטיין.
