בחודש האחרון סקרנו פה את התרומות למימון הפריימריז שקיבלו המועמדים המובילים בארבע מפלגות: הליכוד, העבודה, הבית היהודי ומרצ. עמדנו גם על התרומות שגייסו ארבעה ראשי מפלגות העומדות להיות מיוצגות בכנסת ה-19:
בנימין נתניהו,
שלי יחימוביץ,
ציפי לבני ו
יאיר לפיד. כעת הגיע זמן המסקנות, ולמעשה - מסקנה מרכזית אחת ויחידה: יש לאסור כמעט לחלוטין קבלת תרומות ולעבור למימון מלא מקופת המדינה. מימון זה יינתן באופן יחסי למספר חברי זכות ההצבעה באותה מפלגה, בדומה לתקרות הנקבעות כיום לגיוס תרומות.
לפני שניכנס לנקודה העקרונית, נוריד מעל השולחן את השאלה הכספית. ראינו כאן, שמועמדים בפריימריז במפלגות הגדולות מגייסים לכל היותר כמה מאות אלפי שקלים כל אחד, ובמפלגות הקטנות - כמה עשרות אלפי שקלים. על-פי נתוני משרד
מבקר המדינה, בפריימריז לקראת הבחירות לכנסת ה-18 הסתכמו הכנסותיהם של כל המועמדים ב-18.9 מיליון שקל. בבחירות לראשות המפלגות הגדולות מדובר על כ-1.5 מיליון שקל למועמד. גם אם נביא בחשבון את האינפלציה ונניח שהתקציב גדל בשל ריבוי הפלטפורמות - לא סביר שההכנסות כולן עוברות את קו 30 מיליוני השקלים.
זהו סכום זניח לחלוטין בהתחשב בהיקפו של תקציב המדינה, ולא משמעותי ביחס להיקפם של מימון המפלגות, תקציב הבחירות ותקציב הקשר עם הבוחר. חוץ מזה, אפשר לשער שהמדינה תקבל מיידית בחזרה בין שליש למחצית מן הסכום, משום שהמועמדים חייבים להוציא אותו (או להשיב את היתרה) - וספקיהם משלמים מיסים.
רוצים תמורה לתרומה העיקר הוא, וכאן אנו מגיעים לנקודה המרכזית, שטוהר מערכת הבחירות ונקיונה של המערכת הפוליטית מצדיקים את ההוצאה הזאת. דומה שלא צריך להכביר במילים על המשמעות של קבלת תרומות ממי שעשויים בעתיד לבקש תמורה לתרומה. וגם אם לא יבקשו - סביר להניח שמי שהעניקו רבבות שקלים למועמד, יזכו ממנו לאוזן קשבת הרבה יותר מאשר מי שלא תרמו לו. גם ככה לאנשי עסקים בכירים יש נגישות קלה יותר למסדרונות השלטון; לא צריך להעניק להם דלת פתוחה גם כנגד התרומות.
הטיעון הזה כל כך מובן מאליו, עד שאני מתקשה למצוא מילים נוספות כדי להסביר אותו. ולכן נעבור לנקודה הבאה: תרומות מחו"ל. כאן התמונה קצת יותר מורכבת, וכבר הערנו על זה בשבועות האחרונים. מצד אחד, לתורמים מחו"ל יש פחות אינטרסים בארץ ולכן הבעיה פחותה. מצד שני, האם ראוי שמי שאינו חי בישראל ישתתף בבחירת הנהגתה, מבלי שישא בתוצאות של בחירתו?
דומה שגם כאן האיזון נוטה לטובת איסור תרומות, וזאת משלוש סיבות. הראשונה: אם יהיה מותר לקבל תרומות מחו"ל, תהיו בטוחים שפוליטיקאים ותורמים ישראלים יתחכמו וימצאו דרך להעביר תרומות בתנועות סיבוביות דרך אנשי קש או מקורבים בחו"ל. השנייה: מאחר שבכל זאת גם לחלק מן התורמים הזרים יש, או לפחות עשויים להיות, אינטרסים בישראל - מן הראוי לאסור על כולם לתרום לפוליטיקאים שלנו. השלישית: אם יתעוררו חשדות לתרומות בלתי חוקיות או לקשרים פסולים בין המקבלים לבין התורמים מחו"ל, יתקשו רשויות החקירה לבדוק אותם - כפי שהוכח בנוגע לקשרים בין
אריאל שרון לבין
אריה גנגר ו
רון לאודר, ולכן מוטב למנוע מראש את הקשרים הללו.
הצהרת כוונות כספית אז מה כן? יש מקום להתיר תרומות קטנות, של עד 2,000-1,000 שקל. סכומים אלו יתרמו לרוב אזרחים מן השורה, וזהו צעד מבורך בהידוק הקשר שבין האזרח לבין נבחריו. וגם אם אנשי עסקים יתנו סכומים כאלו - הם חסרי משמעות של ממש. כמובן שכאן צריך להדק את הפיקוח של משרד מבקר המדינה, ואת זה ראוי לעשות גם - ובעיקר - במצב הנוכחי, בו מותר לקבל תרומות גדולות. אין שום סיבה שהביקורת תהיה בדיעבד, ושרק התקשורת תבדוק בזמן אמת מיהם התורמים ומהם האינטרסים שלהם.
עוד משהו לגבי הפיקוח על התרומות. בכמה מקרים הראינו כאן, כי מתעורר לכל הפחות חשד לפיו נעשו ניסיונות לעקוף את מגבלת התרומה למשק בית, על-ידי פיצול התרומות בין בני זוג, בין הורים וילדים ובין שותפים באותה חברה. גם מצבים אלו מצריכים פיקוח בזמן אמת של משרד מבקר המדינה. כמו-כן, מן הראוי להרחיב את חובת הדיווח ולכלול בה לא רק את השם, הכתובת וסכום התרומה, אלא גם את המקצוע והתפקיד - כדי להבטיח שקיפות מינימלית, כל עוד הכספים ממשיכים לתדלק את קשרי ההון-שלטון.
הצעה אחרונה: לחייב השקעה מצד המועמדים עצמם, שתיקבע בהתאם למספר בעלי זכות הבחירה באותה מפלגה. אם מועמד רק מקבץ כספים מאחרים ואינו מוכן לסכן אף שקל מכספו-שלו, זה קצת דומה לעקרת בית המגישה אוכל ואינה טועמת ממנו בעצמה. חיובו של המועמד להכניס בעצמו סכום סביר, נניח 20,000-5,000 שקל, מהווה הצהרת רצינות מצידו והוכחה לכך שהוא לא סתם אוסף כספים. המועמדים לא יורשו להשקיע מכיסם מעבר לסכום זה ולא יורשו כלל לקבל תרומות מבני משפחותיהם, כדי שלא להעניק יתרון בלתי-הוגן למיליונרים וכדי למנוע "סיבוב" תרומות שיעקפו את הכללים.
