בקשות לפסילת שופטים הן בדרך כלל חסרות בסיס, ואין פלא שכמעט כולן נדחות מיידית - הן בידי השופטים עצמם והן בידי נשיאי בית המשפט העליון. אך יש פה ושם בקשות שמעוררות שאלות של ממש. כזו הייתה הבקשה לפסול את סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים,
יעקב צבן, מלדון במשפטו של ציון רובבשי המואשם בהצתה.
ב-25.12.12 נערך דיון הוכחות שבמהלכו הוקרנו סרטים ותמונות ממצלמות אבטחה מזירת האירוע. לטענת רובבשי, צבן ציין שבסרטונים הוא נראה - וזאת בזמן שטענת ההגנה המרכזית שלו היא שהמצית לא היה הוא. לדבריו, "התבטאויות אלה מלמדות כי ננעלה דעתו של בית המשפט בדבר זיהוי המערער כמבצע עבירת ההצתה".
צבן דחה את הבקשה באומרו, כי הוא ציין לפרוטוקול את שראו עיניו בצילומים. לדבריו, אילולא עשה כן, לא היה נותן ביטוי לדברים שנראו, ובמצב זה לא היה הפרוטוקול משקף את שנעשה באולם. לסיום קבע צבן, כי דעתו לא התגבשה משום שטרם נשמעו ראיות ההגנה, ועל כן אין מקום לבקשת הפסלות.
על כך ערער רובבשי לבית המשפט העליון, אך הנשיא
אשר גרוניס דחה את ערעורו. "כבר נפסק, כי התבטאויות באשר לתוצאה אפשרית של הדיון אינן מבססות כשלעצמן עילת פסלות אובייקטיבית. זאת, אף אם בעל הדין חש כי בית המשפט גיבש עמדה בעניינו", אומר גרוניס. במקרה זה, מוסיף גרוניס, אף ברור שצבן לא גיבש עמדה, שכן בהמשך הדיון אמר "מיד עם פרוץ האור רואים דמות, שלא ניתן לזהותה, נוטלת כיסא ועוזבת את המקום בריצה... במצלמה זו רואים את ההצתה במפורש. דמות שלבושה במעיל שקשה לזהות את צבעו, אך אינו בהיר... מישהו עולה על כיסא... את פני הדמות לא רואים".
גרוניס הוסיף: "בל נשכח כי בית המשפט תאר את שראה בסרטונים על-מנת שהדבר יירשם בפרוטוקול הדיון. הקראת רשמיו של בית המשפט לפרוטוקול בעת הצגת הסרט מסייעת לשקף את שנעשה באולם, ועשויה לסייע לשופט עת ייגש לכתוב את הכרעת הדין בשלב מאוחר יותר. על כן אין למהר במצב כזה לקבוע כי קמה עילת פסלות... אף אם בית המשפט גילה דעתו לעניין זיהוי המערער באותו שלב, אין בכך כדי ללמד שהוא אינו פתוח לשכנוע בהמשך הדיון ולאחר שתחשוף ההגנה את הראיות אשר, לטענת המערער, עשויות לעורר את הספק הנדרש לקביעת חפותו".
יש היגיון רב בהחלטתו של גרוניס לאור הנימוקים המשכנעים שהוא נותן. אך דומה שכל הוויכוח היה נמנע, אילו צבן - שופט מנוסה מאוד (מונה ב-1989, עלה למחוזי ב-2001) - היה מתבטא יותר בזהירות, והיה אומר שבסרטונים נראה דמות "הנחזית להיות של הנאשם". כך היה ניתן לחסוך את הבקשה, הערעור וההרגשה הלא-נוחה שליוותה את הנאשם ואולי גם את בית המשפט.
