מדי פעם ניתן להיתקל בפסקי דין, המעלים את השאלה מה קורה במקרים דומים שאינם מגיעים לבית המשפט. או במילים אחרות: האם הליקויים עליהם עומד פסק הדין הם נקודתיים וייחודיים למקרה הנדון, או שמא יש לחשוש שמקרים דומים מתרחשים אך אינם מתבררים באותה צורה? כזה הוא פסק דינה (28.1.13) של שופטת בית המשפט המחוזי מרכז, נגה אהד, בעתירתה של חברת בית בלב נגד עיריית רמת השרון.
בית בלב, הנמצאת בבעלות מכבי שירותי בריאות, מפעילה בית אבות ברחוב יהודה הנשיא ברמת השרון, בבניין שהוקם ביסודו לפני כיובל שנים ומאז החזיקו בו ארבעה בעלים שונים. בנובמבר 2009 הודיעה לפתע עיריית רמת השרון לבית בלב, כי עליה לשלם אגרות והיטלי פיתוח, לרבות אגרת צנרת מים, היטל תיעול, היטל סלילת כבישים ומדרכות והיטל ביוב בסכום כולל של 3,646,742 שקל.
בית בלב לא חלקה על אגרת הביוב, אך עתרה לבית המשפט נגד הדרישה לשלם היטלי פיתוח וסלילה בסך 2,576,190 שקל. טענתה העיקרית הייתה, שעבודות הפיתוח באזור הושלמו לכל המאוחר עד 1985, העירייה מעולם לא דרשה היטלים ואגרות אלו, ולכן אין שום סיבה שפתאום תוצג דרישה זו. העירייה מצידה טענה, כי בבניין בוצעו תוספות בנייה של למעלה מ-2,000 מ"ר, תמורתן לא שולמו האגרות וההיטלים, וכי היא חייבת לגבות אותם כדי שלא להפלות בין תושבי העיר.
אהד מצאה שטענותיה של העירייה היו חסרות שחר. שמאי ששכרה בית בלב הוכיח, כי לא זו בלבד שלא בוצעו תוספות בנייה - אפילו השטח המאושר לא נוצל במלואו. לעומת זאת, העירייה שמרה לעצמה את התשובה לשאלה כיצד חישבה את השטח הנוסף והסתפקה במענה לאקוני, אשר אהד אומרת שלא ניתן להבין ממנו דבר: "העירייה אישרה את השטחים הבנויים כפי שכלולים בבקשות להיתרי בניה אשר הוגשו ע"י העותרת".
טענה אחרת של העירייה הייתה, שהיא רשאית לגבות את ההיטלים בשל עבודות פיתוח שבוצעו ברחוב יהודה הנשיא - אך גם טענה זו לא הייתה אמת. העבודות בהן דובר היו חידושו של הכביש ולא סלילת כביש חדש, והעירייה אינה יכולה לגבות היטלים תמורת עבודות אלו. גם אם בזמן סלילתו של הכביש לא נגבו ההיטלים, מוסיפה אהד, העירייה אינה יכולה לדרוש לשלם אותם לאחר עשרות שנים.
אהד גם עמדה על סתירה בולטת בטיעוניה של העירייה. מחד-גיסא טענה, כי בעלי הבניין לדורותיהם לא שילמו את ההיטלים - ומאידך-גיסא, כאמור, ביססה את דרישתה על טענה לתוספת בנייה. חוץ מזה, העירייה עצמה העניקה לבעלים המתחלפים רשיונות בנייה ורשמה את שינויי הבעלות, בלא להעלות דרישת תשלום כלשהי. ולבסוף: אפילו היו קיימים חובות בגין אגרות והיטלים - כבר חלה עליהם התיישנות. אהד קיבלה אפוא את העתירה, קבעה שבית בלב אינה צריכה לשלם דבר וחייבה את העירייה בתשלום הוצאות בסך 50,000 שקל.
ומכאן - לתמיהה בה פתחנו. האם עיריית רמת השרון ניסתה לגבות מיליוני שקלים ללא כל הצדקה רק במקרה הזה, או שמא "שיטת מצליח" הופעלה גם במקרים אחרים, בהם לא היו לבעלי הנכסים האמצעים או הרצון לפנות לבית המשפט? ובמישור רחב יותר: האם רק עיריית רמת השרון לבדה, מכל כ-300 הרשויות המקומיות בישראל, התנהגה/מתנהגת בצורה כזו? האם עלינו להאמין שמדובר במקרה נקודתי שדווקא הוא הגיע להכרעת בית המשפט?
