ענת קם תובעת 2.6 מהעיתון הארץ, מהמו"ל
עמוס שוקן, מהכתב
אורי בלאו ומראש מחלקת החדשות לשעבר
אבי זילברברג.קם טוענת, כי הארץ ואנשיו לא הגנו עליה כמקור ובכך הביאו לחשיפתה כמי שהדליפה לבלאו מאות מסמכים מסווגים מלשכתו של אלוף פיקוד המרכז.
קם מרצה עונש מאסר בן 3.5 שנים שנגזר עליה בפרשה (לאחר שבית המשפט העליון הוריד שנה מעונשה), בעוד בלאו הגיע להסדר טיעון וריצה עבודות שירות בלבד. לדברי קם, בלאו הבטיח לה שלעולם לא יחשוף אותו כמקור לפרסומיו, אך בפועל מעשיהם שלו ושל הארץ הביאו לכך שהשב"כ זימן אותה לחקירה בדצמבר 2009 ובו ביום היא הודתה בגניבת המסמכים והדלפתם.
בין היתר מסתמכת קם על מאמרו של יונתן דחוח-הלוי ב-News1, שפורסם בנובמבר 2008, ובו הגיע למסקנה שהמקור של בלאו מצוי בלשכת אלוף פיקוד המרכז - וזאת על סמך ניתוח הכתבות והמסמכים שצוטטו בהן. גם גורמים אחרים, ובהם
חנוך מרמרי, לשעבר העורך הראשי של הארץ, טענו שפרסום המסמכים וציון העובדה שהם מצויים בידי בלאו, היה טעות קשה שהייתה בגדר "חיסול ממוקד של המקור" (כלשונו של מרמרי). נשיאת
מועצת העיתונות,
דליה דורנר, אמרה: "לא שמרו טוב על המקור. השב״כ הגיע למקור כי הארץ פרסמו את המסמך. שרפו את ענת קם, אולי לא בכוונה".
עוד טוענת קם, כי בחקירת מקור ההדלפה הסתייע השב"כ במסמכים שהעביר לו בלאו בספטמבר 2009, כאשר הוא דאג רק להבטיח שהם לא ישמשו נגדו. לדבריה, מסמכים אלו גם הביאו להחמרת עונשה. קם אומרת שקיים חוזה בין עיתונאי למקורותיו, וכי "בנסיבות העניין המיוחדות, הפר בלאו את ההסכם שהוא כרת עם התובעת, וכמו-כן הפרו הנתבעים את חובת הזהירות הנזיקית כלפי התובעת". בהקשר זה היא מעירה, כי בהארץ אין נוהל של שמירה על מקורות, כפי שהתברר כאשר עו"ד
ליאורה גלאט-ברקוביץ נחשפה כמקור של העיתון בפרשת סיריל קרן.
התביעה הוגשה בידי עוה"ד אילן בומבך ויריב רונן. טרם הוגשו כתבי הגנה.