כמה מאות בני אדם, חלק גדול מהם מהמערכת הפוליטית ומהברנז'ה הגיעו לחלוק כבוד אחרון לסופר ולעיתונאי
אמנון דנקנר.
אהוד אולמרט, שהיה חברו הטוב של דנקנר, ספד לו (יום א', 7.4.13) מעל קיברו (ציטוט):
"לפני כשלושה שבועות אתה התקשרת.
אמנון: איפה אהוד?
הגר: אהוד בפגישה, מה שלומך, אמנון?
אמנון: תגידי לו שאמנון נפטר.
הגר: הנה אהוד בדיוק יצא.
אמנון: תגידי לו, תגידי לו שאמנון נפטר!
הגר: יא משוגע, אני לא אומרת לו.
אמנון: נו, תגידי לו.
אהוד: מי זה, אמנון?
הגר: הוא אומר שהוא נפטר.
אמנון: תגידי לו שיכתוב לי הספד.
אני יודע, אמנון שאתה צוחק עכשיו, אלא שאנחנו כבר לא. מי יאמין, זולת מירי ועליזה כי כמעט מדי לילה כשעמדנו לסיים את השיחה השמינית או התשיעית באותו יום בינינו הודעת לי בקול חגיגי כי זה הלילה האחרון שלך וכי מחר כבר לא תהיה, ואני שבוי בשטויות שהיינו מחליפים בינינו, אמרתי לך כי אין לך מה לדאוג, כי כשישמעו את ההספד שלי כולם יבכו - גם אם תמשיך לצחוק.
אלא שזה כבר לא מצחיק אותי, ואני מנסה כבר כמעט יומיים לעצור את שטף הדמעות שלי, כי כבר לא נדבר יותר, אפילו שאתה חשבת שקשרים עם אלה-שאינם לא נפסקים, ובעיתות משבר - והיו כאלה - היית מצטט לי את מה שטומי אומר לך מהמקום שהוא נמצא ואולי תכף אתה תגיע אליו.
אומרים שהיית חד לשון ובוטה, והיית. יריביך שלא לומר שונאיך - וברוך השם, צברת לא מעט מהם בשנים הרבות שבהן הצלפת בהם ללא רחמים - ידעו לכעוס עליך, כי לא תמיד היו יכולים להשיב לך באותה חדות ובאותו שטף שבו ידעת להוציא את זעמך עליהם. אהבת עימותים במאמריך ובתוכניות הטלוויזיה שבהן כיכבת. אבל באמת, הרי אני יודע ורבים מאוהביך, והם רבים, כי לא ממש שנאת. אהבת לא אחת להתנצח, כי נהנית מחילופי הדברים ובעיקר כי לעולם לא נותרת ללא תשובה מוחצת, שנונה שהצלחת לדלות ממאגר המידע הבלתי נדלה שצברת בשנים רבות שבהן לא החמצת ספר או מאמר כמעט בכל תחום אפשרי.
אתמול כשישבנו בביתך מנסים לעכל את החלל הגדול והריקות שהעדרך מותיר, תהינו האם זה אפשרי שכל המטען העשיר הזה שלא ידע גבולות של רוויה פתאום נמוג יחד איתך? אני רוצה לומר לך, אמנון, כי היית יותר רך ויותר חם ויותר נאמן מכפי שהיית מוכן להודות אפילו בפני עצמך. היית בעל נאמן ואוהב, אבא מסור מאין כמוהו וסבא שידע להשתטות עם נכדיו במסירות שאין לה קץ. אמרת לי לא פעם: אני לא מבין מה שירה הקטנה מוצאת בי. היא כל כך אוהבת אותי וזה נפלא. והיה מרגש לשמוע אותך אומר את הדברים האלה ואז היית ילדותי וחם כפי שהמעטת להראות בפומבי.
והיית חבר. היו שהטילו בך דופי דווקא בעניין זה. אני מעיד, שלא היה חבר מסור ומחבק ממך, למרות שלא אהבת להתחבק ולהתחכך באנשים. אמרת פעם כי אם יתנו לך כרטיס כניסה לגן עדן אולי זה בגלל הטלפונים שלך אלי מדי לילה לפני השינה. שש שנים ארוכות ומציקות שבהן חשבת כי לפני שאלך לישון אתה חייב להצחיק אותי, כדי שאוכל להרדם עם חיוך על הפנים. היה לך כישרון מופלא לספר סיפורים. לעיתים היה בהם גרעין של אירוע אמיתי, אבל בהרבה מקרים הדמיון חסר הגבולות שלך המציא אותם. הם היו משעשעים ומצחיקים.
אנחנו, חבריך הקרובים טומי המנוח ושולה, יצחק ואתי יאיר וליהי, עליזה ואני היינו מתגלגלים מצחוק עד כמעט השחר מתמסרים לחיקויים לעלילות שבראת בשטף חסר מעצורים ולשפע המבטאים והשפות ששזרת בהם. לילה-לילה במשך שש שנים דאגת לתת לי הצגה פרטית כזו כדי שאוכל ללכת לישון עם חיוך. כזה חבר היית.
עכשיו אחרי כל הצחוקים, נשאר חלל כי כנראה שלא תפרוץ לפתע ברוח סערה כמו שאפשר היה לצפות מאדם כמוך ואנחנו נהיה בלעדיך ועוד כלל לא ברור לי כיצד. אתה תצטרף לטומי שם למעלה ושניכם ביחד זה כבר כוח שקשה לעצור. אתם תנסו לתקן את כל מה שנקלקל בוודאי כאן ועוד נשמע מכם. זו לא פרידה סופית אמנון. רק פסק זמן. אל תתבייש לתת אותות וקריאת כיוון. אתה כבר חסר לנו מאוד ועוד תהיה חסר יותר ואני לא מתבייש לומר לך כי אני אוהב אותך מאוד ועכשיו יותר מאי פעם".
