עם הנהגת שינוי בשיטת השיבוץ והגיוס לצה"ל (1993) צה"ל החל להעביר לבתי המתגייסים עוד טרם גיוסם בפועל, שאלונים על העדפותיהם (מנילה) בהנחה כי ידיעתו של המתגייס שביכולתו להשפיע על שיבוצו תורמת לתחושת שליטה, להיעדר חוסר אונים ולהפחתת חרדות טרם-גיוס. ואולם השיטה מביאה בפועל את הורי המתגייסים למעורבות בתהליך הגיוס מבלי שתהיה להם שליטה על התוצאות. השיטה גורמת למעשה לשיתוף כל בני המשפחה בהליך הבחירה לקראת הגיוס ומציבה את הורי המתגייסים בדילמה - אם ההורה ייעץ לבנו במה לבחור ויקרה לו משהו, חלילה, בעת שירותו, ההורה ירגיש אשם בתוצאות. אם הוא לא ייעץ לבנו ויקרה לו משהו - ההורה ירגיש גם אשם שאולי היה צריך לייעץ לבנו להעדיף אפשרות אחרת - כך קובע מחקר שערך מנהל המרכז האקדמי כרמל ד"ר
אבי לוסקי בנושא "השיח ההורי" לקראת גיוס ליחידות קרביות בשלב מילוי "שאלון העדפות לשירות".
לדברי ד"ר לוסקי, "רוב ההורים המגייסים את בניהם לצה"ל שירתו שירות צבאי. הם מודעים לסכנות האורבות למשרתים במערך הקרבי. מציאות זו מציבה את ההורים המגייסים ב"קו-תפר" בין רגשות ועמדות הנובעים מזהותם ההורית, הקוראת להם להגן על היקר להם מכל - הבנים, לבין זהותם האזרחית המחייבת שירות צבאי כחלק מחובות האזרח כלפי מדינתו".
ההורים מערערים על תפישת הביטחון כערך עליון מהמחקר מתברר שצה"ל רואה בהורים גורם בעל השפעה חיובית ושותפים לתהליך הגיוס כבר מהצו הראשון שנשלח לביתו של המועמד לגיוס. בצה"ל מעוניינים בגיבוי ותמיכה הורית, אך על-פי כללי הצבא. צה"ל רוצה לשמור על קווי תיחום שעד אליהם הוא מוכן לראות בהורים שותפים. ההורים מנגד מערערים על זכותו של צה"ל להגדיר לבדו את כללי המותר והאסור ביחסים שבין ההורים וצה"ל ורוצים להרחיב את השיח ולהגמיש אותו.
הגאווה הציבורית הומרה בגאווה אישית ד"ר לוסקי מצא שבעוד שבעבר הגאווה בקרב ההורים הייתה על עצם השירות והנתינה, הרי שכיום הגאווה היא על הישג אישי של הבן המתגייס - על שנבחר לשרת ביחידה מובחרת וכו'. "הגאווה הציבורית הומרה בגאווה אישית", ציין.
