המנכ"ל לשעבר של כפר החוסים "תקוה" ומי שהיה רואה החשבון של הכפר יפצו את בעליו - הורי החוסים - במיליוני שקלים. כך קבעה שופטת בית המשפט המחוזי בחיפה,
ברכה בר-זיו, בתום דיון שנמשך עשר שנים.
המנכ"ל היה אריה פינקוביץ, ובר-זיו קובעת שמעשיו הבלתי כשרים הם שגרמו לכך שהכפר לא יכול היה להמשיך לתפקד. הוא חויב בתשלום של 1.5 מיליון שקל, בתוספת ריבית והצמדה משנת 2003.
רואה החשבון היה יהודה שפורן, אשר לדברי בר-זיו ידע על מעשיו של פינקוביץ אך לא נתן להם ביטוי בדוחות הכספיים של הכפר. הוא חויב בתשלום של 2.15 מיליון שקל, בתוספת ריבית והצמדה משנת 2003. בר-זיו דחתה את התביעה בסך 12 מיליון שקל שהוגשה נגד הדירקטורים של החברה, רו"ח הרי מילנר המנוח וחברת הביטוח מגדל. התובעים טענו, כי הנזק היה 25 מיליון שקל, והתביעה הייתה נמוכה במחצית משיקולי אגרה.
גייס את ורטהימר וריץ' כפר תקוה פועל בגבעות זייד החברה ומעניק לחוסים בוגרים, בעלי לקות שכלית ברמות שונות, מסגרת לכל החיים, הכוללת מקום מגורים, תעסוקה ופיקוח. עם הגשת התביעה התגוררו בו 210 חוסים. הכפר הקים חברת-בת בשם טבעון פלסטיק, לשם העסקתם של החוסים. פינקוביץ טען בעדותו, כי המפעל הוקם בחסותו ובעידודו של
סטף ורטהימר. כמו-כן התיימר פינקוביץ להקים כפר דומה בשווייץ, בתרומתו של מארק ריץ'.
בר-זיו קובעת, כי משנת 1999 החל פינקוביץ לפעול נגד טובת הכפר ולטובת האינטרסים האישיים שלו. מחדלו העיקרי היה העברת 26 מיליון שקל לטבעון פלסטיק מאז הקמתה ב-1991, מתוכם 17 מיליון שקל החל מ-1999. משנת 2000, אומרת בר-זיו, לא הייתה כל הצדקה לקיומו של המפעל, שהעסיק פחות מ-10% מן החוסים בכפר.
לדברי בר-זיו, אין מידע מלא על השימוש שנעשה בכסף, ואולם היא מצביעה על כך שפינקוביץ קיבל בשנים 2000-1990 בונוס מצטבר של 2.8 מיליון שקל - למרות שבכל השנים (למעט אחת) הפסיד המפעל. 950,000 שקל נוספים נמשכו למימון נסיעות של פינקוביץ לחו"ל ולצרכים אחרים שלו. פינקוביץ גם הזרים 500,000 שקל לחברת-בת נוספת שהקים ואשר מטרתה לא הוסברה. הוא גם דאג להעביר לעצמו ולבני משפחתו מניות של מי שנפטרו או חדלו להיות בעלי מניות בפלסטיק טבעון, וכך השתלט עליה.
"כשנכנסתי לבית חשכו עיני" בנוגע להקמת הכפר בשווייץ, מצטטת בר-זיו את עדותו של אחד מן הדירקטורים: "זה היה במקום היוקרתי ביותר בברן. כשנכנסתי לבית חשכו עיני. מצאתי את הבת של אריה מתנחלת בבית עם תינוק ועם מטפלת ועם בעלה ועם כלב שראיתי שזה משהו לא טבעי, שהוא עושה את זה, ואף אחד לא ידע שהוא בכלל מביא אותה. כל הכפר תקוה שוויץ זה בלוף. המטרה שלו הייתה לתת משרה לבת שלו".
בהתייחסה לשפורן קובעת בר-זיו, כי מתוקף תפקידו הוא היה מודע (או צריך היה להיות מודע) להעברות הכספים הפסולות של פינקוביץ ולצורך במתן הערת עסק חי לחברת טבעון פלסטיק. הוא גם ידע על הבונוסים שמושך פינקוביץ למרות מצבה הגרוע של החברה ועל השתלטותו הבלתי-חוקית עליה.
ההורים אחראים לדירקטורים בדחותה את התביעה נגד הדירקטורים אומרת בר-זיו, כי כולם מונו עם הקמת הכפר עשרות שנים קודם לכן, ונשארו בתפקידם גם בגיל מבוגר, כאשר לא היו בארץ או כאשר התקשו לתפקד. את האחריות למצב זה מטילה בר-זיו על החברה ועל בעלי המניות בה - ההורים - וקובעת שלפיכך אין הם יכולים להגיש תביעה בגין מחדליהם-שלהם.
התביעה נגד מגדל נדחתה משום שפוליסת ביטוח נושאי משרה החריגה במפורש מעשים כמו זה של פינקוביץ, ומשום שכאמור נקבע שאין להטיל אחריות על הדירקטורים. התביעה נגד מילנר נדחתה משום שהוא פעל בצורה סבירה ועל-פי גילויי הדעת של לשכת רואי חשבון.
התובעים יוצגו בידי משרד אבני-הרצוג-שועלי. את פינקוביץ (שחויב גם בהוצאות של 100,000 שקל) ייצג עו"ד מארון עילוטי, ואת שפרון (הוצאות של 130,000 שקל) - עו"ד יצחק שפרבר. שאר הנתבעים יוצגו בידי משרדי בלטר-גוט-אלוני, עודד ישראלי, לוטן טייטלר ולויתן-שרון.
