הסיפור הבא נראה במבט ראשון כדוגמה להליכים שסתם מעמיסים על בתי המשפט, במקרה שלנו - בית המשפט העליון. אבל במבט שני, הוא דווקא דוגמה יפה לזכות הגישה לערכאות, שהיא כידוע זכות יסוד חשובה ביותר במדינה דמוקרטית.
שלמה קטש עתר לבג"ץ נגד היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטות המדינה ומפכ"ל המשטרה. בקשתו: להורות להם לחדש את הטיפול בתלונות שהגיש נגד שכנתו בבניין בו הם מתגוררים בהרצליה. התלונות מעוררות תמיהה, בלשון המעטה, ובמיוחד התלונה בה טען קטש, כי שכנתו ומשפחתה משתמשים ב"תותחים, טנקים ומרגמות על התקרה שלי". הוא גם טען שהשכנה ניסתה לרצוח אותו בדריסה, ועוד כהנה וכהנה.
המשטרה לא התעלמה מן התלונות, בדקה אותן והחליטה - מה שבהחלט נראה הגיוני - לסגור אותן. קטש לא ויתר, ערער לפרקליטות המדינה ומשפניו הושבו ריקם - פנה לבית המשפט העליון. השופטים
סלים ג'ובראן,
ניל הנדל ו
צבי זילברטל לא זלזלו בעתירה אלא ביקשו את תגובת המדינה. זו טענה, כי אין עילה להתערבותו של בג"ץ בהחלטות הגורמים המקצועיים, כי קטש לא צירף את השכנה כמשיבה וכי השמיט מעתירתו פרטים מהותיים.
זילברטל קיבל את עמדת המדינה (יום ג', 29.4.13) ואף חייב את קטש בהוצאות של 1,000 שקל - לא לפני שדן בעתירה על פני ארבעה עמודים והתייחס בצורה פרטנית לכל אחת מטענותיו של קטש. למרות שקל היה להתפתות ולהשתמש פה ושם בלשון צינית ואולי אף נוזפת, זילברטל נמנע מכך ופסק דינו יבש וענייני.
זוהי בהחלט תעודת כבוד למערכת המשפט, היודעת לתת לכל אחד את יומו - יהיו טענותיו בעייתיות ככל שיהיו. שהרי אם יתחילו השופטים לפסול על הסף תביעות, בקשות ועתירות תמוהות (שוב: בלשון המעטה) - עלולים אנו למצוא את עצמנו במדרון חלקלק המוביל לתהום של פגיעה מהותית בזכות הגישה לערכאות. במדינה דמוקרטית, נדרשים בתי המשפט - כולל הגבוה שבהם - גם לעניינים שכאלו, וטוב שכך.
