אין להחמיר עם מהגרים בלתי חוקיים שביצעו שוד רק בשל העובדה שמדובר דווקא בהם. כך קובע (יום ד', 1.5.13) בית המשפט העליון, אשר הקל בעונשם של שני מהגרים ששדדו עוברי אורח בתל אביב.
שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב,
צבי גורפינקל, גזר על אנגסום כאברי 4.5 שנות מאסר ועל יוסף בשיר 4 שנות מאסר, לאחר שעמד בין היתר על מכת המדינה - כלשונו - של ריבוי מעשי השוד. עוד אמר גורפינקל, כי הגם שאינו גוזר את עונשיהם של השניים בשל היותם מהגרים, הרי שלאור ריבוי מקרי השוד המבוצעים על-ידי מבקשי מקלט ומהגרי עבודה בלתי חוקיים, יש לקבוע טווח ענישה לעבירות שוד שבין שלוש לשש שנות מאסר.
לא משפיע על המתחם השופט
יורם דנציגר אומר, כי קריאה קפדנית של גזרי הדין מלמדת, כי גורפינקל ביקש להעלות את רף הענישה בכלל, בלא קשר למוצאם של השניים. הוא מדגיש: "השתייכותו של נאשם לקבוצה מסוימת באוכלוסיה אינה רלוונטית כשלעצמה לצורך קביעת רף הענישה הראוי בגין העבירה אותה ביצע. העונש בגין עבירה צריך להיקבע בהתאם לעקרונות היסוד של תורת הענישה". עם זאת, מוסיף דנציגר, "גם אם אין במוצאו של נאשם כדי להוות נתון התוחם את רף הענישה, יש בו כדי להשפיע על קביעת העונש בגדרי המתחם או בגדרי רף הענישה".
עוד אומר דנציגר, כי בית המשפט אינו חייב שיהיו לפניו נתונים אמפיריים כדי לקבוע האם עבירה כלשהי היא מכת מדינה, אם כי מוטב שיעשה זאת. במקרה הנדון, מעיר דנציגר, סברה גם השופטת
יהודית אמסטרדם - בתיק אחר - שמעשי השוד ברחובות תל אביב הפכו למכת מדינה. "מדובר אם כן לא רק בהתרשמותו של השופט גורפינקל אלא בהתרשמותם של שני שופטים מנוסים שיושבים לדין במספר גדול מאוד של תיקים דומים ומשכך הם היו רשאים להביע דעתם בדבר היקפה של תופעת העבריינות שבנדון", הוא אומר.
דנציגר מסכם באומרו, כי כאברי ובשיר ראויים לעונשים חמורים, אם כי גורפינקל חרג מרף הענישה המקובל. לפיכך הפחית דנציגר שמונה חודשי מאסר מעונשיהם, כך שכאברי ירצה 46 חודשי מאסר, ובשיר - 40 חודשי מאסר.
נתונים אמפיריים או ניסיון השופט
אליקים רובינשטיין אומר, כי ככלל - טוב תעשה המדינה אם תציג בפני השופטים מידע אמפירי לביסוס הטענה שמדובר במכת מדינה. "אין קושי רב לספק לבתי המשפט נתונים עדכניים, ובמבט צופה פני עתיד יש לקוות כי כך ייעשה, לשם אמינות התביעה ולשם עשיית צדק", הוא אומר. עם זאת מוסיף רובינשטיין, כי "חוש המומחיות של בית המשפט עשוי להיות רלוונטי גם לעצמו, בשל היחשפות בית המשפט לתיקים רבים ובשל נסיונו. להתרשמותו החוזרת ונשנית יש מקום ליתן משקל, כמובן מתוך הנחה של זהירות ראויה".
בנושא ההשתייכות הקבוצתית של עבריינים, אומר רובינשטיין: "אין דופי בהנחה ובאמירה, כי הנמצא בישראל כפליט וכאורח, צריך להקפיד שבעתיים שלא לעבור עבירות, וכבר נאמר לא אחת, כי 'ייבוא' של עבריינות אינו מקובל על המדינה ועל בתי המשפט בה. ואולם, ובמוטעם, רף הענישה איננו קשור, במישור הערכי והמשפטי, בהיותו של אדם ממקור או ממוצא מסוים, צבע, מגדר, דת ולאום כאלה או אחרים, או כל כיוצא בזה; דבר זה הדעת אינה סובלתו, ואינו תואם כל עיקר את ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בתוכה, במיוחד כיהודים שסבלו מתיוג ממאיר והרסני לאורך ההיסטוריה, מצווים אנו להיאבק בתיוג הזולת".
השופט
אורי שהם אומר, כי אומנם ראוי להתבסס על נתונים אמפיריים בנוגע למכת מדינה. עם זאת, הוא עצמו "מייחס חשיבות רבה לתחושתו והתרשמותו של בית המשפט היושב על המדוכה, אשר נחשף, פעם אחר פעם, לעניינים מסוג זה, בתדירות גבוהה מהרגיל, ורשאי הוא להניח כי מדובר בהתגברות משמעותית של התופעה העבריינית, עד כדי 'מכת מדינה'. כך, למשל, נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, כאשר דובר בשימוש בסכינים ובכלי משחית אחרים לפתרון סכסוכים ומחלוקות, כי עסקינן ב'מכת מדינה', ולא ידוע לי על קיומו של מחקר אמפירי בעניין זה".
את המערערים ייצגו עוה"ד עלאא מסארווה וטל נצר מהסניגוריה הציבורית, ואת המדינה - עו"ד חיים שוייצר.
