לבית המשפט יש סמכות לשערך לערכים ריאליים את הסכום שנקבע בכתובה, כדי להבטיח את קיום מטרתה הבסיסית של הכתובה: הענקת פרנסה לאישה לפחות במשך שנה לאחר הגירושין או פטירת הבעל. כך קובע (יום ב', 19.5.13) בית המשפט העליון, באומרו: "יש להצמיד את הכתובה כדי שהיא וחיוביה לא יהפכו חוכא ואיטלולא".
השופט
אליקים רובינשטיין דן באריכות בשאלה האם השערוך ייעשה מכוח המשפט האזרחי או מכוח המשפט הדתי. לדבריו, אין לכך משמעות מעשית בתיק הנדון, שכן לפי שתי השיטות יש לבצע שערוך, אך מסקנתו היא שמקור הסמכות העיקרי - ודאי כאשר עניינם של בני הזוג נדון במערכת המשפטית האזרחית - הוא החוק ואילו ההלכה היא מקור סמכות נוסף.
"מוסד הכתובה 'נלקח ברצינות' על-ידי המשפט הישראלי (בהרבה מקרים, יותר ברצינות מזו שמייחסים לה חתנים המתחייבים בסכומים עצומים מבלי להפנים - כאמור - את משמעותה האפשרית של התחייבותם), וכשם שהמשפט הישראלי נוקט גישה פרשנית תכליתית, לפיה במקרים מתאימים יש לשערך חובות גם בהעדר הוראת שערוך מפורשת, כך יש לנהוג גם בחוב הכתובה", אומר רובינשטיין.
להאזין בכובד ראש בנוגע ליחסים בין בתי הדין הרבניים לבין בתי המשפט בהקשר זה, אומר רובינשטיין: "על בית המשפט האזרחי להאזין בכובד ראש לקולות העולים מבתי הדין הדתיים, אך מתוך הקולות השונים עליו לבחור בזה העולה בקנה אחד עם ערכיה של שיטת המשפט הישראלית; בהתחשב בתורת הפרשנות התכליתית שהיא נר לרגליו, ובאופן המגשים תכליות סובייקטיביות ואובייקטיביות אלה באופן המירבי. הגישה המתאימה היא הגישה המאפשרת שערוך במקרים מתאימים. גישה זו עולה בקנה אחד עם הגישה הכללית של המשפט הישראלי ביחס לשערוך חיובים, ושיקול הדעת לגבי אופן השערוך מקנה לבתי המשפט 'מרחב תמרון' המאפשר הגעה לתוצאה צודקת בהתאם לנסיבותיו של כל תיק ותיק".
רובינשטיין מדגיש, כי יש לעשות שימוש זהיר ומושכל בסמכות לשערך את הכתובה. "במקרים מסוימים אכן יכולה אשה להלין כיצד סכום הכתובה האסטרונומי (נניח מיליון ש"ח) נשחק כדי עשירית; ואולם, יכול השואל לשאול על מה התבססה הנחתה של אותה אשה תחת החופה, כי בן זוגה הצעיר, שעל-פי רוב הוא בראשית דרכו הכלכלית, אכן יוכל לשלם לה סכום עצום זה במקרה של גירושין", הוא שב ומזהיר מפני כתיבת סכומים מופרזים.
לדברי רובינשטיין, שיקול הדעת בנוגע לשערוך מתחלק לשניים. את רוב המשקל על בית המשפט להעניק ל"פרספקטיבה הרחבה", דהיינו: הבטחת פרנסתה של האישה. במקרים בהם פרנסתה מובטחת גם ללא שערוך, יטה בית המשפט להימנע ממנו. החלק השני הוא "הפרספקטיבה הצרה": מה הייתה כוונתם של הצדדים לכתובה הספציפית.
שימוש בעקרונות מורשת ישראל במקרה הנדון, דחה בית המשפט העליון ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, בו אושר פסק דינו של בית המשפט למשפחה ונקבע שיש לשערך את הכתובה. עם זאת, בעוד בית המשפט המחוזי סבר שמקור השערוך הוא בפסיקה ההלכתית, סבור כאמור בית המשפט העליון שמקורו בעיקר בפסיקה האזרחית.
השופטת
דפנה ברק-ארז הוסיפה: "הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית במסמכי היסוד החוקתיים שלה מנחה את בית המשפט להעדיף אותו פתרון שמתיישב עם תפיסות היסוד של המשפט הישראלי ועם ערכיו הבסיסיים, אף כאשר הוא דן בכלל משפטי שמקורו בדין הדתי". לדבריה, שערוך הכתובה הוא גם דוגמה טובה לשימוש ב"עקרונות הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל" כמקור לפרשנות משפטית.
השופט
עוזי פוגלמן הסכים עם רובינשטיין וברק-ארז. את המערערים ייצגו עוה"ד רוברט ליכט-פטרן וליאל גולני-ברנס, ואת המשיבים - עוה"ד ניסים שלם ותימור גורדון-שלם. המערערים חויבו בתשלום הוצאות בסך 10,000 שקל.