יש מקרים בהם מי שקורא פסק דין שואל את עצמו, האם לפניו מסמך שכתב שופט או מסמך שנכתב בידי פקיד. השאלה הזו מתחדדת כאשר פסק הדין בו מדובר ניתן בידי בית המשפט העליון, והנה דוגמה מהימים האחרונים (יום א', 19.5.13).
נור אבו-רומי הודה והורשע במסגרת הסדר טיעון בהריגתו של עמאר יאסין בשל ויכוח על קופסת סיגריות, ונדון ל-14 שנות מאסר. שני מעורבים נוספים באותה קטטה, מוסטפא ועלאא אבו-רומי, הורשעו בחבלה חמורה ונדונו לשלוש שנות מאסר. נור אבו-רומי ערער לבית המשפט העליון על חומרת עונשו.
למקרא רובו של פסק הדין, שכתבה השופטת
עדנה ארבל, ניתן להיות בטוחים שהערעור יידחה. בין היתר היא אומרת: "איננו יכולים להשלים עם התנהגות אלימה וקמאית מעין זאת, כאשר סכסוך פעוט בעניין חפיסת סיגריות מביא לקיפוח אכזרי של חיי אדם. על מי שנוטל סכין לידיו ובוחר לפתור את סכסוכיו בדרך של דמים לדעת, כי עתיד הוא לשלם מחיר יקר על בחירותיו. אין בכך כדי לומר שענישה מחמירה היא שתביא לעקירתן מן השורש של האלימות בכלל והסכינאות בפרט. אולם ענישה מחמירה טומנת בחובה מסר ברור וחד באשר לחומרה שבית המשפט, כנאמן הציבור, מייחס לפתרון סכסוכים בכוח הזרוע".
ארבל מוסיפה, כי העונש שנגזר על אבו-רומי אומנם מצוי במתחם העליון של הענישה על הריגה (ואנו נוסיף ונזכיר שהעונש המירבי עליה הוא 20 שנות מאסר), אך אינו חורג ממנו. השיקולים האישיים של אבו-רומי אינם מצדיקים הקלה בעונשו, היא ממשיכה: "העונש החריף שנגזר על המערער הולם את מכלול השיקולים הצריכים לעניין. עונש זה מעביר מסר ברור כי מידת הרחמים תיסוג מפני מידת הדין, במקרים של פתרון סכסוכים באלימות, שתוצאתם הריגת אדם על לא-כלום".
ואז - מהפך. בית המשפט העליון מחליט להפחית שנתיים מעונשו של אבו-רומי. הנימוק: אחידות הענישה. העונשים שהוטלו על מוסטפא ועללא קלים מדי, אומרת ארבל, וכך נוצר פער גדול מדי בינם לבין נורי. ארבל ממשיכה:
"פער הענישה הגדול שבין שלושת הנאשמים יוצר חוסר פרופורציה משמעותי, ומחייב בנסיבות המקרה הקלה מסוימת בעונשו של המערער, אף על-פי שעונש זה, כשלעצמו, ראוי והולם בעינינו. להחלטה זו הגענו בלב כבד. תקוותנו היא כי אין בה כדי לקעקע את המסר הנזכר בראשיתו של דיון זה, באשר לעונש הראוי במקרים של פתרון סכסוכים בכוח הזרוע". לפסק דין זה הצטרפו השופטים
חנן מלצר ו
ניל הנדל.
וכעת - התמיהות. האם שופטי בית המשפט העליון הם פקידים הממלאים טפסים? האם עליהם לפסוק בניגוד למצפונם - כפי שעולה בבירור מדבריה של ארבל - רק לצורך "אחידות הענישה"? האם העובדה ששניים מן המעורבים בקטטה קיבלו עונשים קלים מדי, היא סיבה לכך שגם מי שהרג בפועל יקבל עונש קל מדי? האם בית המשפט העליון באמת חושב שתקוותו בעניין המסר העולה מפסק הדין יש לה על מה להסתמך? דומה שהתשובה לכל השאלות היא שלילית, והיא מעלה הרהורים נוגים על האופן בו נפסק הדין - לא רק במקרה זה אלא גם במקרים הדומים לו.
