ידוע כי אנשים עם מיגרנה נמצאים בסיכון גבוה פי שניים לדיכאון, ולכן חוקרים ניסו לקבוע אם שני המצבים יחד יכולים להשפיע על נפח המוח בכללותו. ההבדלים שזיהו בגודל - כ-2% - אינם מהווים תמרור אזהרה, הם הדגישו, אך בהחלט מצדיקים מחקר נוסף שיקבע אם האומללות הזו גורמת להשפעות בריאותיות משמעותיות.
לדברי עורכי המחקר ישנם מספר הסברים אפשריים לכך שלאנשים הסובלים משני המצבים יש נפח מוח קטן יותר. ייתכן שקיים גורם גנטי העומד מאחורי הקשר הקשור למנגנוני הכאב (במוח), אך ייתכן גם שקיימות סיבות חברתיות וכלכליות.
יותר מ-36 מיליון אמריקנים - כ-12% מהאוכלוסיה - סובלים מכאבי הראש שגורמת המיגרנה, שעלולה להיות משתקת. דיכאון משפיע על 15 מיליון איש, והחוקרים מעריכים כי בין 3%-4% מהאמריקנים סובלים משני המצבים.
החוקרים ניתחו נתונים מאיסלנד שכללו 4,300 איש שנבדקו בשתי נקודות זמן. כשהמשתתפים היו בני 51 בממוצע הם נשאלו על שכיחות המיגרנות מהן סבלו ו-25 שנה מאוחר יותר נשאלו לגבי היסטוריה של דיכאון. סריקות מוח מלאות בוצעו בשלב מאוחר יותר כדי למדוד את נפח המוח, כשהמשתתפים היו בני 96-66.
בהשוואה לאלו ללא היסטוריה של מיגרנות או דיכאון, למשתתפים שסבלו משני המצבים היה נפח מוח קטן בכ-2%. לא נמצאו הבדלים בנפח הכללי של המוח כשהחוקרים השוו אנשים שסבלו רק מאחד המצבים לאלו שלא סבלו משניהם.
למרות שהמחקר גילה קשר בין גודל המוח לשילוב של מיגרנות ודיכאון, הוא לא הצביע על קשר של סיבה ותוצאה.
ידוע היטב שלאנשים שסובלים ממיגרנות יש מוח קטן יותר לעומת אלו שאינם סובלים מהמצב. מעבר לתהליך עצבי ניווני שתי המחלות פועלות ללא קשר כלשהו לשיעור התכווצות המוח עם ההזדקנות.
חוקרים שהגיבו למחקר הדגישו כי המשתתפים עברו את סריקות המוח (בעזרת MRI) בגיל מבוגר למדי - 96-66 כאמור - ויש לצפות לאטרופיה של המוח בקבוצת גיל זו. לכן, ייתכן ששני המצבים רק מאיצים את האטרופיה במוח אך לא גורמים לה.
