כל יום בו לא יכולים בני משפחה לפקוד קבר שנעלם, יוצר עילת תביעה חדשה ומתחיל מחדש את מירוץ ההתיישנות. כך קובע (15.5.13) שופט בית משפט השלום בקריות, דאוד מאזן.
אניטה שוקרון הגישה תביעה נגד המועצה הדתית עכו, לאחר היעלמות קברו של בנה שנפטר בגיל שלושה חודשים בשנת 1966 ונקבר בבית העלמין הישן בעיר. שוקרון גילתה בשנת 1999 שהקבר נעלם, בשל התנהלות לקויה רבת שנים של המועצה הדתית, והיא תובעת פיצוי של 250,000 שקל.
המועצה הדתית ביקשה לדחות על הסף את התביעה בטענת התיישנות, משום שהוגשה 13 שנים אחרי שהדבר נודע לשוקרון. ואולם, מאזן דחה את הבקשה בהסתמכו על פסיקה במקרה זהה של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. ערכאות אלו קבעו, כי כל יום בו לא נמצא הקבר מחדש את עילת התביעה, ובית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור על פסיקה זו. המועצה הדתית טענה, כי באותם פסקי דין לא נדונה שאלת העוולה המתמשכת כשאלה היחידה היכולה למנוע את התיישנות התביעה, אך כאמור מאזן קבע שניתן להחיל את אותה הלכה גם במקרה הנדון.
מאזן דוחה את הטענה האפשרית, לפיה הימנעותה של שוקרון מלפקוד את קבר בנה לאורך השנים צריכה לפעול לחובתה. "אין להתערב בחופש הפרט בשמירה על זכר קרובו המת. התערבות מעין זו משמעה לכפות על הפרט את הדרך בה עליו להתאבל. התערבות כזו מהווה פגיעה לא מידתית בזכות יסוד ויש לדחותה מכל וכל", הוא אומר.
בנוגע לעוולה המתמשכת אומר מאזן, כי כל יום בו המועצה הדתית אינה מאתרת את הקבר כפי שמחובתה לעשות, מהווה מחדל חדש שגורם לשוקרון נזק. דווקא העובדה שמאז 1999 פועלת המועצה הדתית לאיתור הקברים, סבור מאזן, מלמדת שעד אז מעשיה היוו מחדל מתמשך. גם אם אין מדובר בעוולה מתמשכת, מוסיף מאזן, הרי שעילת התביעה נוצרה בשנת 2011 כאשר המועצה הדתית הודיעה שאינה מצליחה לאתר את הקבר.