האמן הישראלי הנודע משה גרשוני (76) יקבל תואר ד"ר לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית. הענקת הפרס מתקיימת במסגרת המושב ה-76 של חבר הנאמנים של האוניברסיטה, אך בשל היותו רתוק לביתו התואר יוענק לו בביתו .
את הנימוק למחווה מסר נשיא האוניברסיטה העברית פרופ' מנחם בן-ששון, שאמר: "משה גרשוני, מעמודי התווך של האמנות הישראלית, הוא אמן מוערך, נועז ומקורי שתרם תרומה של ממש לצלמה המוסרי והאסתטי של התרבות בישראל. עבודתו היא ביטוי לרגישות יוצאת דופן למכאובי החברה ולהבנה אינטלקטואלית מעמיקה בדרכו של אמן במהלכי החיים".
משה גרשוני נולד בתל אביב בשנת 1936 להורים יוצאי פולין, אגרונום ושחקנית תאטרון. ילדותו הייתה בצל השואה, לאחר שכמה מבני משפחתה של אמו נספו בה. לבקשת סבו קיבל חינוך דתי, אף שאורח חייה של משפחתו היה חילוני. מותו הפתאומי של אביו היה נקודת מפנה בחייו שהביאה אותו אל חיק האמנות. הוא שוחרר מהצבא כדי לשאת בעול הפרנסה, ומילא את מקומו בעבודה בפרדסים ובמטעי האבוקדו והבננות. ביום הלך בשדות ולעת ערב למד פיסול במכון אבני. בשנת 1972 החל ללמד באקדמיה לאמנות בצלאל. הוא היה מורה בעל השפעה, העמיד תלמידים הרבה ועודד שיח אמנותי פוליטי בקרבם. משנת 1978 עד 1986 לימד במדרשה למורים לאמנות. על יצירתו הוכרז כזוכה בפרס ישראל לציור לשנת 2003, אולם לבסוף נשללה ממנו קבלת הפרס לנוכח סירובו להשתתף בטקס.
יצירותיו של משה גרשוני משקפות את מסכת חייו - יש בהן הלכי נפש וגוף, תפילה וממד יהודי, זכר השואה, פוליטיקה ולאום. בשנות השבעים עסק באמנות קונספטואלית ובמיצגים בעלי גוון פוליטי-חברתי. בראשית שנות השמונים חלה תמורה בעבודותיו, הוא שב אל הציור ושילב בו את השפה האידית, טקסטים מן התפילה והפיוט ומוטיבים מן השואה. הוא צייר צלבי קרס כמבקש לבטא נרדפות ונקמה, ובדימויי העיניים שלו ניכרו עקבות השואה בכתמים עזים של צבע ורִיק. נקודת השיא בעיסוקו בזכר השואה הייתה בביאנלה של ונציה ב-1980. הוא הציג ציורים בלכה אדומה על נייר לצד מרזבי דם ורמזים לשואה ולמחנות הריכוז. העבודה נקראה "אטימה אדומה: תאטרון". זו הייתה הפעם הראשונה שבה הציג בבמה אירופית מרכזית, והוא ראה בה שעת כושר לדיאלוג עם אירופה ועם תרבותה. יחסו לתרבות האירופית דו-ערכי, לצד אזכור השואה ניכר בעבודות קשר עמוק לאמנות הציור ולמוזיקה האירופית. הוא פיתח טכניקה של שרבוט חופשי, נזילות צבע, מריחת צבע באצבעות בכריעה על הרצפה וכתיבה. משה גרשוני ניחן ביכולת נדירה לבטא את הניגודים שבהוויה האנושית.
כמה מציוריו עיטר בפסוקי הלל על נשגבות הבריאה לצד פסוקי אבלות ומוות. באחרים הופיע המוטיב של פרח הרקפת שכרך חושניות בשכול לאומי. גם זרי הפרחים ברישומיו, בין ניצחון לאבל, הלכו והתקרחו עד לבלי פרח. במרוצת השנים הרחיב את אמנותו לתחום ההדפס האמנותי והקרמיקה ויצר סדרת הדפסים על קדיש. גרשוני הוזמן להציג מיצירותיו בתערוכות חשובות בארץ ובעולם, ועבודותיו מצויות באוספים פרטיים וציבוריים. הוא זכה בפרסים ובאותות כבוד לרוב.