"השאלה אימתי יש לראות בפגיעה בפרטיות האדם ככזו המצדיקה את אי-פרסום את שמו במסגרת פסקי דין אינה תמיד פשוטה למענה. אעיר, במאמר מוסגר, כי כשלעצמי סבורני כי בעידן בו אנו חיים, עידן של רשתות חברתיות ומנועי חיפוש אינטרנטיים המאפשרים לעמוד בנקל על פרטיו האישיים של כמעט כל אדם, יש צורך בחשיבה מחודשת גם על היבט זה של ההגנה על הזכות לפרטיות".
כך אומר (יום א', 16.6.13) שופט בית המשפט העליון,
יורם דנציגר. הוא התייחס לסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, הקובע: "בית המשפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם".
הדברים נאמרו במסגרת החלטתו של דנציגר לדחות את בקשתו של עו"ד עדי יחזקאל לאסור את פרסום שמו במסגרת פסק דין שעסק בסכסוך נדל"ני ברומניה. בית המשפט המחוזי דחה בקשה לפעול נגד יחזקאל באמצעים של בזיון בית המשפט, ודנציגר אישר החלטה זו. הוא אומר:
"ההחלטה דנן אינה עוסקת בעניינים המצויים ב'גרעין הקשה' של הזכות לפרטיות של המשיב 1 ולא ניתן לומר שפרסום שמו בגדרה יגרום לפגיעה 'חמורה' בפרטיותו כנדרש לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט... יתרה מכך, סבורני כי דווקא בשל ההקשר המקצועי של ההחלטה דנן לעיסוקו של המשיב 1 כעורך דין קיימת חשיבות מיוחדת לפרסום שמו".