בית המשפט המחוזי בירושלים טעה בצורה קשה, כאשר כלל לא הגדיר מהם "כספים פוליטיים", בזכותו את
אהוד אולמרט בנוגע לכספים שהחזיק אצל עו"ד
אורי מסר. "המינוח הזה הוא תרתי דסתרי". כך אומרת (יום ג', 2.7.13) נציגת הפרקליטות, עו"ד נעמי גרנות, בהמשך הערעור בבית המשפט העליון.
לדברי גרנות, השימוש בכספים צריך להיגזר מאופן הניהול שלהם והשימוש בהם, ויש להביא בחשבון את העובדה שאולמרט ניהל את הכספים בצורה כל כך בלתי כלכלית. לטענת המדינה, אין להשלים עם מצב בו איש ציבור מחזיק קופה שכזאת ללא כל דיווח לציבור.
גרנות הזכירה, כי המחוזי קבע שהכספים היו בשליטתו הבלעדית של אולמרט. אבל גם בלא קביעה זו, הוסיפה, היה אולמרט חייב להוכיח את השימושים בכסף - והוא לא עשה זאת, אך המחוזי התעלם מכך. עוד טענה, כי המחוזי התעלם מהנסיבות המיוחדות שבמקרה זה: מי שמנהל כספים במזומן ללא תיעוד, חייב להיות זה שיניח את דעתו של בית המשפט לגבי השימוש בהם. בנקודה זו של הטיעון ניהלו השופטים
אשר גרוניס,
סלים ג'ובראן,
ניל הנדל,
יורם דנציגר ו
עוזי פוגלמן התייעצות ביניהם, אך לא העירו דבר.
"דגל שחור" גרנות הוסיפה והזכירה את הכרעתו של בית המשפט העליון במשפט הירשזון, לפיה "מעל מעטפות כסף מזומן מתנוסס דגל שחור". לטענתה, קביעה זו חלה גם במקרה אולמרט ולא רק בנסיבות הספציפיות של הירשזון. גרנות אף טענה, כי יש הוכחות פוזיטיביות לכך שאולמרט עשה שימוש באותם כספים לצרכים פרטיים, תוך שהיא מפרטת את גרסתו המשתנה של אולמרט לגבי כספי הקופה הסודית ואת חוסר יכולתו לפרט על מה הוציא את הכסף - בניגוד לעדויות והמסמכים לגבי שנת 1999.
לדברי גרנות, בתחילת 2006 אולמרט כבר היה ראש הממשלה (בפועל), ולכן עולה התמיהה אלו הוצאות פוליטיות יכלו להיות לו באותה עת מתוך הקופה הסודית. "גם ההגנה אינה מפנה ולו לאירוע אחד מתחילת 2006, המועד בו מסר העביר את יתרת הקופה לידיה של
שולה זקן", הוסיפה. "אין שום אפשרות שמדובר בכספים פוליטיים". לדבריה, ההגנה לא הצליחה להוכיח אף הוצאה אחת מתוך הקופה, ועדיה דיברו על סכומים קטנים בהרבה מאלו שהיו בידי מסר.
עוד אמרה גרנות, כי גם הסודיות בה נהג מסר אינה עולה בקנה אחד עם כספים פוליטיים, וכך גם הכחשותיו ושתיקותיו במשטרה. "מההתחלה ועד הסוף מסר אמר שהוא אינו יודע מה הייעוד של הכסף, קל וחומר שהוא לא ידע להעיד ולו על הוצאה אחת לצרכים פוליטיים. די בכך כדי להסיק שכל הכספים הללו לא הוצאו לצרכים פוליטיים", טענה. לדבריה, העובדה שהמחוקק לא אסר באותה עת לאסוף כספים בין מערכות בחירות, אינה אומרת דבר וניתן להחיל על התנהלות זו של אולמרט את עבירת המירמה והפרת האמונים.
מול שמעון פרס גרנות הסכימה, כי היו קווי דמיון בין גיוס התרומות בידי אולמרט ב-1999 לבין זה של
שמעון פרס ב-2004 (אם כי פרס דיווח על התרומות, בניגוד לאולמרט) - שכן בג"ץ דחה עתירה בעניינו של פרס. ואולם, המשיכה, דוח
מבקר המדינה קבע שהתנהלותו של פרס הייתה בלתי לגיטימית בעליל, ובכל מקרה - דובר שם על צורכי בחירות, ולא על הוצאות פוליטיות שוטפות כמו אלו שנעשו כנטען מהקופה הסודית. "מה לזה ולשמירת כספי מזומן ללא שום תיעוד?", שאלה רטורית.
לגבי העונש שנגזר על אולמרט טענה גרנות, כי בית המשפט איין בו את חומרת הממצאים העובדתיים, ובעיני הציבור נראה כאילו אולמרט כלל לא נענש. "הוא לא הולם את רום מעלתו של אולמרט, את התמשכות המעשים, את התפשטות התופעה של פעילות בניגוד עניינים ואת הפסיקה הרלוונטית", הוסיפה.
