ראש עיריית אילת, מאיר יצחק-הלוי, ויו"ר ועדת הביקורת בעירייה, חיים אלעל, הביאו שלא כדין לפיטוריו של מבקר העירייה, אלי הרציג. כך קובע (30.6.13) בית הדין הארצי לעבודה, אשר הורה להשיב את הרציג לעבודתו.
הרציג מונה לתפקידו בשנת 2000, כאשר
גבי קדוש כיהן כראש העירייה. בשנת 2003 הוא הגיש תלונה למשטרה נגד אלעל בטענה לעבירות שחיתות, והתיק נסגר מחוסר ראיות. בשנת 2004 נבחר יצחק-הלוי לראש העירייה ואלי לנקרי מונה לממלא מקומו. בשנת 2006 הגיש הרציג למשטרה תלונה נגד יצחק-הלוי ולנקרי; האחרון נחקר באזהרה, אך התיק נסגר מחוסר אשמה.
במאי 2010 נכנס אלעל לתפקידו כיו"ר ועדת הביקורת ובנובמבר 2010 התכנסה לראשונה ועדת הביקורת בראשותו. בסופה של הישיבה קיים אלעל דיון בלא נוכחותו של הרציג, העלה טענות כלפי טיב עבודתו וביקש למנות בודק חיצוני בנושא זה. בשל חילוקי דעות בין חברי הוועדה, הועברה הבקשה ליצחק-הלוי והוא אישר אותה.
"המטרה סומנה מראש" לאחר שלשכת המבקרים הפנימיים דחתה את בקשתו של אלעל למנות סוקר, הוא הזמין חוות דעת ממשרדו של עו"ד גדעון פישר. בדצמבר 2010 קבע משרד פישר, כי יש תשתית לקבוע שהרציג אינו ראוי להמשיך בתפקידו. לאחר שימוע פוטר הרציג בינואר 2011. בית הדין האיזורי לעבודה בבאר שבע דחה את תביעתו של הרציג נגד פיטוריו, אך השופט
עמירם רבינוביץ קיבל את ערעורו.
רבינוביץ קובע חד-משמעית, כי לא הייתה עילה אמיתית לפיטוריו של הרציג וכי הדבר נעשה ממניעים זרים - נקמנות אישית מצידו של אלעל. הוא מכנה את התנהלותו של אלעל "מהלך כמעט קונספירטיבי", ומציין את העובדה שפישר ייצג את העירייה בסמוך למועד בו התבקש לחוות את דעתו על הרציג. רבינוביץ גם מעיר, כי יש מקום לשאול האם עורך דין הוא המתאים לבדוק את טיב עבודתו של מבקר פנימי.
עוד אומר רבינוביץ, כי לא היה מקום לכך שפישר ימליץ על הפסקת עבודתו של הרציג, שכן הוא רק התבקש להצביע על ליקויים ולא להציע דרכי פעולה. "הרושם מקריאת הדברים הוא כי המטרה סומנה מראש, ואליה מוכוונת חוות הדעת", קובע רבינוביץ. הוא עומד על כך שבמשך 11 שנות עבודתו של הרציג לא הועלו טענות נגדו, והעירייה היא שבחרה שלא לדון בדוחותיו.
"באופן ברור, בהיר והחלטי" רבינוביץ ממשיך ומפרט את השיקולים הזרים שהיו לשלושת המעורבים בהחלטה: "המניע שהוביל את מהלכו של מר אלעל להזמנת חוות הדעת היו 'חטאי העבר' של המבקר כלפיו והרצון להתנקם בו... ראש העיר אף הוא התבטא בעבר, כי אינו סובל את המבקר, וכי הוא מעוניין בסיום עבודתו. כאמור, גם מר לנקרי לא שכח למבקר את הגשת כתב האישום ממנו זוכה... ומר לנקרי העיד כי לא סלח לעולם למבקר על התנהלותו זו".
רבינוביץ מסכם: "חוות הדעת הייתה בבחינת עלה תאנה להסתיר את המניעים האמיתיים ליוזמה לפיטורי המבקר". לדבריו, כל השלושה - יצחק-הלוי, לנקרי ואלעל - היו צריכים להדיר את עצמם מכל טיפול בענייניו של הרציג. משלא עשו זאת, יש להתעלם מחוות דעתו של פישר.
בבואו לדון בסעד הראוי אומר רבינוביץ: "הדרך הנכונה להגן על מעמדם של מבקרי הרשויות המקומיות מפני פיטורים הנובעים מפעולותיהם כמבקרים, היא החלטה, שבמקרים מעין אלה, ישמיע בית הדין את קולו באופן ברור בהיר והחלטי ויורה על אכיפתם של יחסי עובד-מעביד. לא נעלמה מעינינו מערכת היחסים המתוחה בין כל הנפשות הפועלות, אך סבורים אנו כי נמעל בתפקידנו, אם לא נצווה בנסיבות הקיימות על אכיפת יחסי העבודה". עוד נקבע, כי על עיריית אילת לשלם להרציג את השכר שהיה מקבל בתקופה שמאז סיום עבודתו.
השופטות ורדה וירט-ליבנה ולאה גליקסמן הצטרפו לפסק דינו של רבינוביץ, שגם חייב את העירייה ושלושת בכיריה בתשלום הוצאות בסך 20,000 שקל. את הרציג ייצגו עוה"ד סיגל פעיל וזוהר גיפס, ואת עיריית אילת - עוה"ד
דני אליגון והילה ונטורה.
