"נקיטה באקט, אשר נתפס, או סביר שייתפס בנסיבות העניין, כאקט של ענישה, כלפי אסיר השרוי במצוקה נפשית, וכליאתו של אסיר הנתון בהתפרצות זעם בתא סגור במחיצתם של שני אסירים אחרים, איננה עולה בקנה אחד עם סטנדרט הזהירות הנדרש מגורמי שירות בתי הסוהר". כך קובע (יום ד', 17.7.13) שופט בית המשפט העליון,
חנן מלצר.
בית המשפט העליון קיבל חלקית את ערעורו של האסיר לשעבר בנימין רפאלוב והורה למדינה לפצותו ב-600,000 שקל בשל נכות נפשית שנגרמה לו בעקבות אירועים בעת מאסרו בכלא צלמון. רפאלוב נקלע למצוקה נפשית והחל להשתולל לאחר שהתבקש לחתום ביוני 2001, בעת מאסרו, על מסמכים שיביאו לאובדן דירתו. הנהלת הכלא הגיבה בהעברתו לאגף הקליטה, שם הותקף בידי אסירים אחרים.
בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את תביעת הפיצויים שהגיש רפאלוב נגד המדינה, למרות שהמומחית מטעמו קבעה שמחצית מנכותו הנפשית נובעת מאירועים אלו. בית המשפט המחוזי קבע, כי שירות בתי הסוהר לא התרשל ולפיכך אין לרפאלוב עילת תביעה נגדו. כאמור, בית המשפט העליון קיבל חלקית את ערעורו, ותוך כדי כך התייחס מלצר בהרחבה לחובות המוטלות על השב"ס במקרים דומים.
חובה לשים לב לנורות אזהרה לדברי מלצר, השב"ס חייב להיות רגיש לצורך לאתר מצבי לחץ חריגים אצל האסיר, שבגדרם נדלקות "נורות אזהרה" וניכרים אותות מצוקה בלתי רגילים בהתנהגותו, המצריכים התייחסות מיוחדת. "במצבים אלה, חובה על גורמי שירות בתי הסוהר לנקוט אמצעי זהירות טיפוליים והגנתיים למניעת נזק לאסיר, העלול, בהעדר תשומת לב, להיפגע קשות, עד כדי התגבשותה של נכות נפשית צמיתה ואף פגיעה עצמית בחיים, או באחרים", הוא אומר.
מלצר מדגיש: "ברור, כי לא די באי-איתורם של סממני מצוקה נפשית שאינם חריגים, בולטים וניכרים לעין - ואף בהתעלמות מהם - כדי להטיל על שלטונות בית הסוהר אחריות ברשלנות. הדברים נכונים במיוחד כשמדובר בזיהויים של סימפטומים מוקדמים להתפתחות מחלת נפש... אין לצפות משלטונות בית הסוהר כי ימהרו להפנות כל אסיר להסתכלות פסיכיאטרית בעקבות אירועים כאלה או אחרים הפוקדים אותו בין כותלי בית הסוהר, אשר שלטונות בתי הסוהר אינם מודעים או לא צריכים היו להיות מודעים להם וכאשר לא מתגלים בהתנהגותו סימני מצוקה ממשיים שאינם אופייניים לו.
"משמעות הדברים היא, כי גורמי שירות בתי הסוהר חייבים להעניק תשומת לב ראויה ולהפעיל שיקול דעת בבואם להתמודד עם מצבים כגון אלה שנזכרו לעיל. כל מקרה צריך להיבדק לגופו (ולו בדרך של 'הערכת מצב' קצרה של הסוהר, או של הקצין התורן הנמצא באגף), על-פי נסיבותיו של האירוע ועל-פי נסיבותיו האישיות של האסיר, כפי שהן עולות, בין היתר, מההיכרות של גורמי שירות בתי הסוהר עימו, או מהתיעוד המופיע בתיקו האישי.
"תשומת לב מיוחדת וזהירות יתרה ב'טיפול' מתבקשת כאשר גורמי שירות בתי הסוהר נתקלים ב'הפרת סדר' מצד אסיר שהתנהגות מסוג זה איננה אופיינית לו, לא מוכרת בעברו בין כותלי הכלא, ואין בנמצא נימוקים רציונליים שבאמצעותם ניתן להסבירה. על שלטונות בתי הסוהר לצפות כי התעלמות מסממני מצוקה נפשית הניכרים באסיר, או 'טיפול' לא זהיר מצידם במקרים מהסוג הנזכר לעיל - עלולים לתרום להחמרת מצוקתו הנפשית של האסיר".
החובה אינה כבדה מדי במקרים אלו, ממשיך מלצר, על השב"ס לשקול מספר חלופות לטיפול באסיר: שיחה עימו לבירור פשר התנהגותו; מפגש בין האסיר לבין עובדת סוציאלית; בדיקה בידי רופא בית הסוהר; העברת האסיר למחלקה פסיכיאטרית. לעיתים גם הפרדתו של האסיר מאסירים אחרים יכולה להיות חלופה סבירה, אלא שאז על הנהלת בית הסוהר לבחור בדרך בה הפגיעה הפיזית והנפשית באסיר תהיה הנמוכה ביותר. במסגרת זו ניתן להעבירו למרפאת בית הסוהר, לכלוא אותו לבדו או להגביר את הפיקוח על התא בו הוא שוהה.
"הטלת חובת זהירות, שמשמעותה היא חיוב גורמי שירות בתי הסוהר לגלות ערנות לאותות מצוקה המתגלים באסיר ולהפעיל את שיקול דעתם בהתמודדות עם מצבים מהסוג הנדון - איננה בגדר הטלת נטל כבד מדי על הרשות. החובה לפעול בגדרי החוק, להפעיל שיקול דעת ולהימנע מקבלת החלטות שרירותיות - הן חלק מהחובות המוטלות על המשיבה בהיותה רשות ציבורית", מוסיף מלצר.
החלטה שהתקבלה כלאחר-יד במקרה של רפאלוב, שהתנהגותו הייתה למופת עד אז, היה חייב השב"ס לראות בשינוי הפתאומי בהתנהגותו משום נורת אזהרה. היה עליו, לכל הפחות, להביא בחשבון את האפשרות שהדבר מעיד על מצוקה נפשית רבה שבה הוא שרוי, ולנקוט באמצעים מתאימים לבירור פשר ההתנהגות המוזרה ולהפנותו לטיפול במצוקתו הנפשית.
"במקום לעשות כן קיבלו גורמי שירות בתי הסוהר החלטה להעביר את המערער לאגף אחר, המשמש, בין היתר, להפרדת אסירים מפירי סדר, ולכולאו שם בתא סגור במחיצתם של שני אסירים שאינם מוכרים לו - וזאת למרות שבאגף היו גם תאים אחרים פנויים שבהם ניתן היה לכלוא את המערער, ככל שהפרדתו נדרשה. החלטה זו, שמשמעותה הייתה הרעה מוחשית בתנאי הכליאה של המערער, אף אם לא נראה בה 'ענישה', התקבלה כלאחר-יד, מבלי שנבחנו חלופות כלשהן ומבלי שאפשרות השפעתה על מצבו הנפשי של המערער הובאה בחשבון. בנסיבות הללו היה בהחלטה זו ובפעולה שנלוותה לה משום התרשלות", קובע מלצר.
בית המשפט העליון קבע, כי המדינה תשלם לרפאלוב 560,000 שקל - הסכום שלדברי בית המשפט המחוזי היה מקבל אילו תביעתו הייתה מתקבלת. לסכום זה יתווספו ריבית והצמדה מאז פסק הדין במחוזי בשנת 2008, ו-50,000 שקל הוצאות. רפאלוב יוצג בידי עו"ד וופא זועבי פאהום, והמדינה - בידי עו"ד מיכל שרביט.