בנק חייב לנמק בפני לקוחו את החלטתו שלא להעניק לו אשראי או הלוואה. כך קובע (28.7.13) שופט בית משפט השלום בתל אביב, רונן אילן.
אילן מזכיר, כי הוראות בנק ישראל קובעות שבנק אינו רשאי לסרב להעניק אשראי אם סירובו "בלתי סביר". כדי שהלקוח יידע האם אכן הסירוב סביר או לא, חייב הבנק לפרט באוזניו את נימוקיו לסירובו. "האיסור המפורש על בנק להימנע מלתת שירותים כאשר הסירוב 'בלתי סביר' מרוקן מכל תוכן אם פטור הבנק מלנמק את הסירוב", מוסיף אילן. חובה זו, הוא אומר, חלה על הבנק גם מכוח חיובו בהגינות מוגברת כלפי הלקוח.
אילן קיבל חלקית את תביעתה של מיכל דחוח-הלוי נגד בנק מזרחי-טפחות, אשר סירב להעניק לה משכנתה נוספת על דירה שכבר שועבדה לטובתו. לדבריו, "התובעת נותרה במצב בו אין באפשרותה להבין את פשר הסירוב ולא כל שכן לנסות להתמודד עמו ולכלכל צעדיה. יהיו אשר יהיו נימוקי הסירוב, בין אם לגיטימיים ובין אם לאו, לא הייתה כל הצדקה להותרת התובעת בחוסר אונים שכזה. התנהגות הנתבע כלפי התובעת לא הייתה הוגנת ולא מבטאת תום לב ובכך הפר הנתבע את חובתו כלפי התובעת".
עם זאת, דחה אילן את טענתה של דחוח-הלוי, לפיה הסירוב נבע מתלונה נגד הבנק שהגישה לבנק ישראל. הוא עומד על הצורה הבוטה בה ניסחה דחוח-הלוי את תלונתה, אשר נדחתה בידי בנק ישראל, ומוסיף:
"הנתבע, ככל תאגיד, פועל באמצעות אנשים בשר ודם ולאלו, בדיוק כמו לקוחות הנתבע ובדיוק כמו התובעת, הזכות שיתייחסו אליהם בכבוד. סירוב של בנק ליתן שירות ללקוח על-רקע יחסים אישיים עכורים ועל-רקע תחושות עובדי הנתבע לחוסר כבוד וחוסר הגינות מצד הלקוח, איננו סירוב בלתי סביר.
"התובעת התלוננה על עובדי הנתבע ועשתה כן בלשון בוטה ותוך הטחת האשמות קשות. לתובעת עמדה הזכות המלאה לעשות כן ולעמוד על זכויותיה. אך בה במידה ונוכח תלונות אלו, עמדה אף לנתבע הזכות להחליט שאין הוא מעוניין ליתן לה שירות נוסף. שאין הוא מעוניין ליתן שירות למי שסבור שהנתבע מתייחס ללקוחותיו 'כחתול שיש לשים לו מלכודת' [כפי שטענה דחוח-הלוי] וכמי שיש לכפות עליהם תנאים בניצול כוחו העודף של הבנק".
דחוח-הלוי תבעה פיצוי של 114,000 שקל, אך אילן חייב את הבנק לפצותה רק ב-10,000 שקל ולשלם לה הוצאות בסך 20,000 שקל. את סכום ההוצאות הסביר אילן בכך ש"לפי גישת הנתבע לא הייתה לתובעת כל אפשרות לגלות את נימוקי הנתבע אלא בפנייה לערכאות".