בית משפט השלום בירושלים אינו מקבל את עדותו של ויקטור הראל, לשעבר המפקח הכללי על שירות החוץ, בדבר אי-התאמתו של
זאב בן-אריה לתפקיד השגריר בלטביה. השופטים קובעים, כי מדובר היה במינוי ראוי.
הראל טען שמצא ליקויים בעבודת השגרירות בבלארוס כאשר בן-אריה עמד בראשה והביא אותם לידיעתו של ליברמן. עדותו של הראל הייתה הראיה העיקרית שהביאה המדינה לטענתה, לפיה בן-אריה לא היה כשיר להתמנות לשגריר בלטביה ולכן מינויו היה משום "השבת טובה" מצידו של ליברמן.
בית המשפט מציין, כי "הנאשם תיאר את הפגישה באופן המגמד את משמעותה וגובל בהשפלתו של הראל, כאשר לדבריו בפגישות מסוג זה בזמן הפגישה עצמה, בן שיחו אינו מודע לכך אך הוא צופה במקביל בטלוויזיה הדולקת מולו ומעשן סיגר. הנאשם ציין כי הפגישה מאוד לא הרשימה אותו, שכן הוא אינו זוכר ממנה דבר מלבד הרישום ביומן, שכן הפגישה הייתה בערב חג סוכות, ולא עניינו אותו 'כל הקיטורים שם'. על-אף שהפגישה אינה זכורה לו, ידע הנאשם לספר כי הדבר היחיד שעליו חשב היה מתי לעזאזל הפגישה תסתיים, והוא יוכל לרוץ הביתה לנכדות שלו".
לאחר ניתוח עדותו של הראל ועדויות אחרות, קובעים
חגית מאק-קלמנוביץ,
יצחק שמעוני ו
איתן קורנהאוזר: "עדותו של הראל מבוססת על ביקור חד-פעמי וקצר בשגרירות בבלארוס בעת שבן- אריה כיהן כשגריר. הביקורת לא מצאה ביטוי בדוח ביקורת או במסמך רשמי אחר, אלא במכתב שנועד לפתור אד-הוק בעיות ספציפיות שהתגלו בביקור. המכתב אינו מזכיר כלל את בן-אריה בשמו או בתוארו, והוא מתייחס לגורמים אחרים במטה משרד החוץ ובשגרירות. למכתבו של הראל לא היה מעמד כממצא ביקורת נגד בן-אריה".
בן-אריה נבחר לשגריר על סמך כישוריו ונסיונו, ממשיכים השופטים, וגם כיום אומרים רוב המעורבים במינויו, כי אלמלא פרשת המידע הסודי - היה זה מינוי ראוי. "במהלך השנים נכתבו על בן-אריה חוות דעת והערכות חיוביות, שהמליצו על קידומו גם לתפקיד של ראש נציגות. נשמעו גם עדויות בעל-פה בדבר התאמתו לתפקיד וכישוריו המקצועיים הגבוהים. ויקטור הראל הביע עמדה שלפיה קיים פער בין ההערכות הפורמליות לבין 'תורה שבעל-פה', אולם טענה כזו אינה תחליף למינהל תקין", קובע בית המשפט.
"המסקנה היא, איפוא, שככל שפרשת גילוי המידע הסודי אינה מובאת בחשבון, הרי שמינויו של זאב בן-אריה לתפקיד שגריר בלטביה הוא מינוי סביר וענייני על סמך כישוריו, ניסיונו ויכולתו למלא את התפקיד. בן-אריה היה מועמד טבעי לזכות בתפקיד ולא נזקק לסיועו של הנאשם לצורך כך. לא הוכח שמינויו של בן-אריה הושפע משיקולים זרים או שבן-אריה לא יכול היה להתמנות לתפקיד ללא תמיכתו של הנאשם", מסכמים השופטים נקודה מרכזית זו.
