משך עשרות שנים הייתה אגדה עירונית, שטייסים אמריקניים, שרצו לברוח ממלחמת העולם השנייה, נחתו נחיתת-אונס בשווייץ, כדי להיאסר שם עד תום המלחמה.
דווייט מירס היה צוער באקדמיה בווסט פוינט כשסבתו הראתה לו את נעלי הצבא של סבו, שנפטר לפני לידתו. היא שמרה אותן בארגז יחד עם מזכרות במוסך ביתם בניו ג'רסי. הסוליות הממורטות של נעלי סבו הרשימו את הצעיר.
הסב, לוטננט ג'ורג' מירס, היה בצוות אוויר של מפציץ בי-17 מטייסת 511 האמריקנית, שנחת במארס 1944 נחיתת אונס בציריך, לאחר שנורה בידי מטוס קרב גרמני כשתקף מטרות בגרמניה.
מירס וצוותו נלקחו למחנה שבויים שוויצרי. מירס ברח ממחנה השבויים, והגיע אחר מסע מפרך חזרה אל הקווים האמריקניים, אך כיוון שלא נכלא במדינת אויב, לא עוטר לאחר המלחמה במדליית השבויים.
הצוער מירס התעניין בטיס ובהיסטוריה צבאית. מיג'ור דוויט מירס הוא טייס מסוקים בצבא האמריקני, שנפצע בהתרסקות מסוקו בעירק לפני כעשר שנים. הוא מוצב כעת כמדריך היסטוריה באקדמיה בווסט פוינט. יותר מעשור הוא חקר את פרשת הטייסים האמריקניים, שנכלאו בשווייץ ובשוודיה הניטרליות.
ששה חודשים אחרי שנחתו בשווייץ, הצליחו לוטננט מירס ושלושה מחבריו להימלט מהכלא השוויצרי ואוּ-וילֶרמוּס (Wauwilermoos), במגמה להגיע לשטח, שכבשו האמריקנים בצרפת הסמוכה. כמה אמריקנים נתפסו כשניסו לברוח מהכלא הפדרלי השוויצרי. פול גמבאיאנה - אז לוטננט וכיום קשיש בן 92, שחי במדינת איובה - וג'ימס מיסוּראקה נתנו למיג'ור מירס עדויות על החיים הקשים בכלא השוויצרי, שנוהל על-ידי קצין שוויצרי אוהד נאצים, שנשפט אחרי המלחמה על
פשעי מלחמה.
באחד בנובמבר 1944 הצליחו מיסוראקה ושני אמריקנים לברוח מהכלא, והגיעו אחרי שבועיים לקווי האמריקנים. גמבאיאנה לא ברח, ושוחרר עם תום המלחמה.
פדויי-השבי בשוויץ נתקלו ביחס עוין, כיוון שהתייחסו אליהם כעריקים. מחלקם אף נשללו ההטבות, שקיבלו פדויי-שבי אמריקניים אחרים.
העניין של מירס הצעיר בסבו הפך למחקר ארוך, שהניב תואר שני ודוקטוראט, ובעקבותיו טוהרו רשמית צוותי האוויר האמריקניים, שנכלאו בשווייץ, שרק תריסר מהם עדיין חיים. בעקבות שינוי בחקיקה האמריקנית הם עוטרו כעת במדליית השבויים.
