בישראל לא מיישמים את חוק החולה הנוטה למות שחוקק בשנת 2005. כך עולה בסקר ישראלי שערכו פרופ' בן קורן, מנהל מכון הקרינה במרכז הרפואי תל אביב איכילוב ופרופ' שי וקסלר, מומחה ברפואת ילדים והפרעות אכילה, בבית-חולים הדסה הר הצופים.
חוק החולה הנוטה למות מפרט את זכויות החולה שיש לו עד כשישה חודשים לחיות, לפי הערכות הרופא הבכיר שאחראי לטיפול בו. החוק מרחיב את הזכות לסרב או להסכים לטיפול, על-ידי כך שהוא מאפשר לאדם להביע רצונו מראש לגבי טיפול רפואי עתידי בו, אם וכאשר ייקבע שהוא חולה הנוטה למות.
בסקר נערך בקרב 100 רופאים ישראלים בבתי-חולים בישראל. הרופאים התבקשו לענות, בין היתר, על השאלות הבאות:
- האם הרופא מציג בפני המטופל את קיום החוק ומיידע אותו על זכותו החוקית שלא להאריך את חייו?
- האם לרופא יש את הידע הנדרש להבנת החוק על השלכותיו והמשמעויות הכוללות בו?
- אם הרופא אינו מיישם את החוק, מה הגורם שמונע ממנו לעשות זאת?
מנתוני הסקר עולה, כי רק 26% מהרופאים ידעו כי האחריות להצגת חוק החולה הנוטה למות למטופל היא באחריותם. רק 28% מהרופאים הבינו שהחוק מופעל כאשר הזמן המשוער לחולה הוא שישה חודשים לחיות.
כמו-כן, לגבי השאלה מדוע הם אינם מעלים בפני המטופל את החוק, 88% מהרופאים ענו שזאת כתוצאה מחוסר זמן. בנוסף, סיפרו הרופאים, כי מרביתם נמנעים מלנהל את השיחה על החוק כתוצאה מחוסר נוחות ונעימות, זאת על-אף שהחוק דורש אחרת מהם.
פרופ' קורן: "אני חושב שמדובר בחוק נאור ומתקדם שחשוב ליישמו במערכת הבריאות, אבל בפועל אין אכיפה שלו בארץ. יש צורך לעשות הסברה בקרב הממסד הרפואי על היתרונות של ניהול שיחות בסוף החיים עם החולה ומשפחתו, שכן מדובר בתהליך מזכך שלעיתים רבות מאפשר פרידה נאותה ושלווה יותר של החולה ממשפחתו ומהעולם".
