הבעיה באיסורי פרסום: הוצאתם במעמד צד אחד

הבעיה בצווי איסור פרסום היא, שאיש אינו יודע עליהם ואין בקרה למקרה בו השופט טועה. כך אומר (יום ג', 17.12.13) שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד"ר עמירם בנימיני, ביום עיון על צווי איסור פרסום בעידן האינטרנט, שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן. עוד אמר בנימיני, כי גם בתיקים החסויים ביותר יש לשקול האם ניתן לפרסם.

אין ייצוג לאינטרס הציבורי

לדברי בנימיני, "הבעיה העיקרית היא שהצווים האלו נידונים במעמד צד אחד. שופט השלום שמוציא את הצו, לא יודע מה מפורסם והוא קובע לפי מה שאומרים לו האם להוציא צו או לא. כאשר מתקדמת החקירה, השופט יכול להחליט אם להשאיר את הצו על-כנו או לא. צו יכול להימשך שנים, כי הציבור והתקשורת לא יודעים עליו. "הבעיה בתיקים האלו היא שאין מי שמייצג את האינטרס הציבורי. אין מי שיניע את השופט להסיר את הצו, כי אף אחד לא יודע. אחרי שעיתונאי אחד יודע, כל אמצעי התקשורת יודעים. אבל צריכה להיות בקרה, כי אף אחד לא יכול להגיש ערעור אם השופט טעה. אבל אף אחד לא יודע על הדבר. צריך מנגנון בקרה ולא להשאיר את זה לשופטים חסרי ניסיון, כגון שופטי מעצרים. באיסור פרסום צריך לוודא שהדבר הולך לסגן נשיא ונשיא ואפשרות ערעור בערכאה גבוהה יותר". עם זאת סבור בנימיני, כי העובדה שפרט האסור בפרסום פורסם בכל זאת באינטרנט, אינה צריכה כשלעצמה להביא להסברת הצו. "יש הבדל ממי אתה מקבל את המידע. גורמי המודיעין של האויב רוצים את המקור המוסמך, ולכן יש עדיין טעם באיסור פרסום. לא כל איזה בלוגר הוא כיכר השוק. אם פרסמו במקום קטן, לא כל הציבור נחשף לזה. אם זה פורסם בכל אמצעי התקשורת, זה זיהום של החקירה".

"זה היה דבר נלעג"

עו"ד מיבי מוזר, המייצג בין היתר את ידיעות אחרונות, ערוץ 10 והארץ, התייחס כדוגמה לפרשת אייל גולן. הוא אמר, ששום עיתון לא ביקש להסיר את האיסור מעל פרסום שמו של גולן, משום ש"זה פשוט היה דבר נלעג. אם כולם יודעים והאינטרנט מלא, כולם יודעים וכולם צוחקים. מוצאים פתרונות מוזרים, כמו כותרת ראשית שדיברה על התוכנית שבה אייל גולן היה שופט וכותרת מתחת כתבו על הפרשה". מוזר מתח ביקורת על שופטת בבאר שבע, אשר לדבריו הפכה להיות חותמת גומי כאשר אישרה את בקשת המדינה להורות לאמצעי התקשורת למסור לחוקרים את המידע שבידיהם על הפגנות הבדואים. "ניסו להפוך את העיתונאים למקור אינפורמציה במקום חקירה משטרתית", טען מוזר. מוזר הזכיר, כי המשטרה חזרה בה שעות אחדות לאחר שמשרדו הגיש הסתייגות מן ההחלטה והוסיף: "השופטת אמרה שהמשטרה נתנה לה דוח סודי, שנימק למה צריך להפר כל כלל יסודי בעיתונות חופשית, למה העיתונאים צריכים למסור את כל החומר שבידיהם. היא כנראה לא קראה את הדוח, כי למחרת הדבר בוטל. לא הייתה שום סיבה בעולם, וברוב הגדול של צווי האיסור פרסום אין סיבה, לתת צו לא מוגבל בזמן. השופטים לא יכולים לעמוד מול בעלי דרגות עם דוח סודי שאומרים שצריך צו". בתשובה לשאלה האם יש לבטל לחלוטין את איסורי הפרסום אמר מוזר, כי יש מקום להוציא אותם, "אבל הצווים צריכים להיות בתבונה, במידה ובאמת לא להגזים בהם. ואפשר לצמצם את ההיקף שלו".

"לא מטעמי פרסומת"

דובר המשטרה, תת-ניצב רפי יפה, אמר שיש כיום רק 33 צווי איסור פרסום המיועדים למנוע פגיעה בחקירות - וזאת כאשר מדי שנה נפתחים 500,000-400,000 תיקי חקירה. הוא נימק את איסור פרסום שמו של גולן בצורכי חקירה, ואמר שלא היה ניתן להתנהל מול החשודים כאשר כל הפרטים גלויים להם. "צריך לזכור שאנחנו בעידן שהכל בחוץ, ואנחנו עדיין צריכים לנהל חקירה, ותקשורת זה כלי עיקרי שאנשים משתמשים בו כדי להגיע יותר מוכנים", הוסיף יפה. על כך העיר מוזר: "יש מדינות בלי איסורי פרסום שחוקרות לא פחות טוב מהמשטרה ומגיעות למסקנות אחרות לא פחות טוב מהמשטרה". יפה הוסיף: "למשטרה אין שיקול של להסתיר או מטעמי פרסום ותקשורת. המשטרה באה עם החומר שלה לבית המשפט, בית המשפט שוקל ומחליט אם להוציא את הצו. לאחר שמוציאים צו, הוא מוגבל לפרק זמן ואז החקירה יוצאת החוצה, כאשר הצו הוסר". יפה נשאל מדוע צו איסור הפרסום על הרצח בבר-נוער הוסר רק לאחר מסיבת העיתונאים של החוקרים עם פענוח הפרשה, והוא השיב: "אנחנו מסירים את הצו זה רק שצוות החקירה מחליט שהגיע הזמן להסיר את הצו. ברגע שיש צו, למשטרה מותר להביא לידי פרסום את מה שהיא עשתה".