"הגיעה העת שהגבר הישראלי יתבגר ויתגבר על עלבונות המתייחסים לגודל איבר מינו. זאת אף אם הם נאמרים במהלך ויכוח בין בני זוג". כך אומר (16.1.14) שופט בית המשפט העליון,
ניל הנדל.
בית המשפט העליון דחה את ערעורו של אחמד מוזפר על הרשעתו ברצח אשתו. מוזפר טענה להגנה של קינטור, בנימוק שאשתו אמרה לו שאיבר מינו קטן משל המאהב שלה והוא אינו מסוגל לספק אותה. בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את מוזפר ברוב דעות וכאמור העליון דחה את ערעורו.
לדברי הנדל, יש לראות את הדברים על הרקע בו נאמרו: מוזפר ידע שלאשתו יש מאהב והיא העליבה אותו ללא הרף. "ככל שאמירתה האחרונה אודות איבר מינו של המערער הייתה קשה, פוגענית ומזלזלת, אין די בה כדי להוות קנטור. אמירה זו אינה פתאומית ומפתיעה באופן דרמטי. היא לא חרגה בצורה משמעותית מהתבטאויותיה שקדמו לה ומעשיה המופגנים של המנוחה. אומנם האמירה הופנתה כלפי המערער באופן אישי ונועדה להשפילו, אך מכאן ועד קנטור סובייקטיבי רב המרחק. זאת בפרט לנוכח הרף הגבוה של קנטור סובייקטיבי שנדרש מנאשם בפסיקה", קובע הנדל.
ברמה העקרונית הנדל מוסיף: "הרחבת מבחן הקנטור האוביקטיבי כך שיכלול אמירות מעליבות של אישה המשוות בין התפקוד המיני של הבעל ובין המאהב או בדבר גודל איבר מינם, מבטאת פיחות בקדושת החיים של קורבנות עבירה. היא מציבה נורמה שאין ראוי כי הערכאות השיפוטיות יתרמו לה בחברה בת-תרבות בתחילת המאה ה-21".
השופט
נעם סולברג מוסיף: "אין לכחד. המערער נקלע לטלטלה עזה. בגידתה של המנוחה הביאתו לכדי סערת נפש. עוצמת רגשותיו מובנת ואנושית. ברם, המערער, ככל אדם, עודנו נדרש לכבוש את יצרו, והוא כּשל בחמורה שבעבירות, בנורא שבמעשים... רובא דרובא ממעשי הרצח למן בריאת העולם ועד ימינו אלה, בוצעו בעידנא דריתחא... מדיניות משפטית ראויה תתחשב במגבלות בן אנוש, אך לא תאפשר לכעס ולחֵמה, לעלבון ולמצוקה, לשמש כתריס בפני מיצוי הדין עם שופכי דמים".
השופט
סלים ג'ובראן הסכים עם הנדל וסולברג. את מוזפר ייצג עו"ד עאטף פרחאת, ואת המדינה - עו"ד עדי שגיב.