סניגורים של נאשמים בעבירות מין מבקשים לעיתים לקבל מידע אינטימי על הקורבן, במטרה להרתיע או להחליש אותה וכך להשיג הסדר טיעון נוח יותר. על תופעה זו מתריע (23.1.14) שופט בית המשפט העליון,
יצחק עמית.
לדברי עמית, בקשת מידע שכזה - בעיקר בנוגע למצבה הנפשי של המתלוננת - עשויה לנבוע משלושה מניעים. הראשון: בשל ההקלות שניתנו בדיני הראיות בנוגע לעבירות מין, מבקשת ההגנה למצוא כל קצה חוט שיקל עליה. השני: "צעד טקטי אשר נועד להרתיע את המתלוננת או להחלישה טרם מתן עדות, או כדי להשיג הסדר טיעון נוח, שבסיסו הרצון להימנע מגרימת סבל וטראומה נוספת למתלוננת עקב חשיפת חומר הפוגע בפרטיותה".
המניע השלישי: "בבסיס התופעה עומדות דעות קדומות, מיתוסים וסטריאוטיפים שיש לשרשם לגבי 'אשמתה' של המתלוננת (נוכח התנהגותה, הופעתה וכיו"ב), או לגבי מצבה הנפשי הרעוע, באשר אישה 'נורמלית' לא הייתה נקלעת מלכתחילה לאותה סיטואציה שהמיטה עליה בסופו של דבר תקיפה מינית".
לבקש במהלך המשפט לאור זאת מדגיש עמית: "בבוא בית המשפט לבחון את בקשת הנאשם לקבל חומר הנוגע לטיפול הנפשי שעברה המתלוננת, שומא עליו לזהות אם בבסיס הבקשה עומדים שיקולים טקטיים ומיתוסים ודעות קדומות, או אינטרס אמיתי ו
בתום לב של הנאשם, שאז, ורק אז, אנו מגיעים למבחני הרלוונטיות ואיזון האינטרסים בין הנאשם למתלוננת". לאור זאת, הוא סבור שמוטב שהבקשה לגילוי החומר תיעשה במהלך המשפט ולא במסגרת קבלת חומר החקירה לפניו, כך שהשופט הדן בתיק יוכל להחליט מהי מידת הרלוונטיות שלו.
עוד עומד עמית על האינטרס החשוב של שמירת החיסיון בין הקורבן לבין מי שנתן לה טיפול נפשי: "לחברה יש אינטרס כי נפגעת עבירה תעבור תהליך טיפולי-שיקומי. נקודת המוצא היא, שהקשר הטיפולי מבוסס על יחסי האמון בין המטפל למטופל, ומכאן הוראות הסודיות החלות על מטפל". החיסיון הוא אבן היסוד של הטיפול, מדגיש עמית ומוסיף:
"כאשר בעבירות מין עסקינן, האינטרס של החברה הוא כפול - תפיסת העבריין ושיקום הקרבן. הפרה של הסודיות והדיסקרטיות של טיפול נפשי שניתן בעקבות אירוע תקיפה מינית, כדבר שבשגרה, עלולה לפגוע באינטרס חברתי חשוב זה. מנגד, הגנה על סוד השיח שבין מתלוננת למטפל, מגן על הערך של ההליך הטיפולי ומעודד את המתלוננת לבקש טיפול כדי לקבל מזור לטראומה ולמצוקה שחוותה".
לא די בטענה סתמית עמית מסכם: "שומא על בית המשפט לזכור שעסקינן בהתנגשות בין שתי זכויות חוקתיות בעלות משקל סגולי גבוה. לכן, לא סגי בטענה סתמית של הנאשם כי המתלוננת הסכימה לקיום יחסי מין, כדי לערטל את המתלוננת מזכותה לפרטיות, תוך חיטוט בסודותיה הכמוסים ובנימים האינטימיים והרגישים ביותר של נשמתה ופרטיותה. ומנגד, די לנאשם כי יצביע על קיומו של יסוד סביר להניח שהחומר עשוי לעזור להגנתו - ובית המשפט יורה על גילויו. כל מקרה צריך להיבחן לגופו, על-רקע נסיבותיו הקונקרטיות ותוך שימוש זהיר ומושכל בנוסחת האיזון של יסוד סביר.
"...[קיימת] חובה לאזן בין זכות הנאשם לבין הצורך למזער ככל שניתן את הפגיעה בפרטיותה ובכבודה של המתלוננת בעקבות הליכי המשפט. גם כאשר בית המשפט מורה על גילוי של חומר שיש בו כדי לפגוע בפרטיות או בחסיון השיח של מתלוננת-מטפל, החשיפה צריכה להיות מידתית, שלא מעבר לנדרש להגנת הנאשם, ותוך נקיטה באמצעי זהירות לבל ידלוף המידע האישי מחוץ לאולם בית המשפט".
עמית קיבל את ערעורה של המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב וקבע, שמידע הנוגע לטיפולים נפשיים שעברה מתלוננת בעבירות אונס ומעשי סדום לא יימסר לנאשמים - ליאל שיינר ואלעד וילינגר - במסגרת חומר החקירה. עמית מציין, כי לפחות חלק מהחומר שהתבקש מלמד שהמניע של ההגנה אינו טהור, אלא נועד להרתיע את המתלוננת מלהעיד. עמית קבע, כי הנאשמים יוכלו לשוב ולבקש את החומר במסגרת ההליך העיקרי.
את המדינה ייצגה עו"ד יעל שרף, את הנאשמים ייצגו עוה"ד יניב שגב ותמי אולמן, ואת מרכז נגה - עו"ד ליאור שני.
