"מה אני, חיה?"

אורי לופוליאנסקי נעצר ונחקר ימים ספורים לאחר שהתגלה שהוא חולה בסרטן, וכאשר גופו מלא בתרופות כימותרפיות. אי-אפשר להבין מדוע לא ניתן היה לשלוח אותו למעצר בית ולהמתין עד שיתאושש מעט. לדברי לופוליאנסקי, הוא ביקש מהמשטרה לדחות את התייצבותו, אך בקשתו נדחתה. הוא חשב שמדובר בחקירה של שעה-שעתיים והסכים להתייצב. על מצבו הרפואי העיד: "זה טיפול בבית חולים ולאחר מכן יש את התרופות המשלימות, הן דורשות כמובן אכילה ושתייה. אני כל זמן קצר הייתי צריך לצאת [לשירותים], הייתי צריך לאכול ולשתות" - אבל הוא לא יכול היה לעשות זאת, כי המשטרה לא דאגה לאוכל גלאט. החוקרים, לעומת זאת, ישבו ואכלו מולו. "עד הלילה שהכניסו אותי למתקן המעצר לא אכלתי שום דבר, ואז הם מצאו משהו שנשאר מארוחת ערב, זה היה בשעה 11-10 בלילה. הוא הביא לי עגבנייה ומלפפון ולחם". רק כעבור יומיים, לקראת שבת, דאגו לו לאוכל גלאט. לדברי לופוליאנסקי, החוקרים אמרו זה לזה שהוא נראה רע ולבסוף אפילו הזמינו רופא, אך עד אז המשיכו לשאול אותו "עוד כמה שאלות". היו שלבים בהם הוא לא היה מסוגל לענות על השאלות - ובשל כך נטען מאוחר יותר נגדו שגירסתו כבושה. "הכדורים עצמם הם כדורים שמערפלים, הם גורמים לטשטוש זיכרון", הסביר בעדותו. גם לאחר המעצר, כאשר זומן לופוליאנסקי לחקירות, הוא היה לעיתים בהשפעת הטיפול הרפואי, "ושם דווקא שואלים שאלות שאתה צריך לומר את האמת". לדבריו, הוא לא אמר זאת לחוקרים, כי הם ידעו מהו מצבו ולא היה לו נעים לחזור על כך שוב ושוב.

סגן ראש עיריית ירושלים לשעבר, אלי שמחיוף, נעצר בשעת בוקר מוקדמת אחרי "דפיקות ברמה שהכניסו את הילדים לחרדות, צרחות" בידי "אנשים מגולחי ראש עם משקפי שמש". אשתו הייתה בחו"ל, והוא נשאר לבד בין היתר עם ילדה בת חמש. "הקצין אמר: נביא לך עובדת סוציאלית. אמרתי לו: אצלי בבית אין עובדים סוציאליים. בלית ברירה השארתי את הילדים לבד והתלוויתי לשוטרים". כאשר הוארך מעצרו של שמחיוף, הוא נשלח לכלא השקמה באשקלון. "התחלתי לבכות. הגעתי למקום שכולו סגנון זול, פה מלוכלך". רק בבוקר התברר לשמחיוף שהוא הוחזק כל הלילה בצינוק. "אחרי עשר דקות מגיע הסוהר, מניח על הסורג קופסת גבינה ומלפפון. זו ארוחת הבוקר. לא מדברים איתך, לא קוראים לך. כמו חיה. ביזיון משפיל ברמה שאתה לא יכול לסבול את זה". לאחר שהפעיל לחצים דרך עורך דינו ורב השב"ס, הועבר שמחיוף למשך השבת לתא אחר - ומצא בו את הסדיסט אליאור חן; מולו ישב חגי עמיר. את כל השבת העביר שמחיוף לדבריו בחרדות, וביום ראשון התבשר שהוא מועבר לבית המעצר איילון. שמחתו הייתה מוקדמת. "אני נכנס לתא שנמצאים שם שמונה עצירים: ראש ארגון פשע, ראש ארגון סוחרי סמים, רוצח ועוד סדרה של עבריינים מרושעים". שמחיוף המשיך: "אני שבור נפשית ברמה שאני לא יכול לתאר. אני עובר שלוש פגישות ביום עם עובדת סוציאלית שאומרת לי: יש לך מחשבות אובדניות? אמרתי לה: אני לא שם עליך ולא על-אף אחת כמוך, יש לי משפחה, ילדים, לא ישברו אותי. שלוש פעמים ביום אני מקבל כדורי הרגעה". ואז הגיע הרגע בו החליט שהוא שומר על זכות השתיקה. שמחיוף תיאר: "לעשות צרכים בלי אסלה, בלי מינימום של תנאים, מינימום של לפנות את הגוף בצורה נורמלית. מה אנחנו, בהמות? אנחנו חיות? איזו השפלה זאת. למה כזאת השפלה? למה כזאת התעללות? מינימום כבוד עצמי לבן אדם, מינימום צלם אנוש. אני צריך להתחנן לקצין שיתן לי עשר דקות להתפנות בצורה נורמלית? מה אני, חיה?".

"אני נכנסתי לתא מטונף, שכולו היה מרוח בקיא שאי-אפשר אפילו היה שם לשכב על המזרן, אם אפשר לקרוא לו מזרן", העידה שולה זקן. "להתקלח - אתה לא יכולת לדעת איך אתה מכוון את עצמך על שני זרזיפים. אני מבינה שמישהו שחשוד במשהו צריך לקבל עונש והוא בוודאי לא צריך לקבל סוויטה עם מקלחת, אבל אני חושבת שבן אדם צריך לקבל את המינימום על-מנת לשמור על צלם אנוש". זקן ביקשה מעט אקונומיקה וניקתה את האזור שליד הדלת, כדי שתהיה לפחות נקודה נקייה אחת עליה תוכל להסתכל. ואז היא ניסתה לישון - משימה קשה בהתחשב בכך שנעצרה עם רדתה מהמטוס בו חזרה מלוס אנג'לס, שהפכה לבלתי אפשרית כאשר "הסוהרת הייתה באה עם הפנס לראות אם אני יושבת ומאירה לי לתוך הפנים, והייתי צריכה להשמיע קול בשביל לדעת שאני בחיים". זקן הוסיפה: "בשעות שהייתי יכולה לישון הייתי נחקרת. בלילה כשהייתי חוזרת לא יכולתי לישון, כי זה היה שם נורא. גם הבנתי אחר כך שהאסירות שכבר היו שם, יש להן טלוויזיה והטלוויזיה כל הזמן שידרה שאני מגיעה ושאני יוצאת, אז הן החליטו שהן צועקות לי". לדברי זקן, "כל פעם שחזרתי מהחקירה הייתי עוברת חיפוש, חיפוש לא נעים, כאילו שהסתובבתי באיזשהו מקום ויכולתי להלביש על עצמי משהו. אחרי החיפוש הייתי חייבת להיפגש עם הפסיכיאטר של בית הסוהר, שרק מהדיבורים שלו חשבתי להתאבד. הוא הכניס אותי לדיכאון הכי גדול שיכול להיות. "...כשקיבלתי את האוכל, אז תפוח האדמה היה כל כך קשה, שכאשר נעצתי את המזלג הידית נשברה, לא יכולתי לקבל מזלג חדש ועם זה הייתי צריכה להסתדר. הייתי צריכה להסתדר עם צלחת מנייר, שכל ארוחה הייתי אמורה לנגב אותה עם מים ועם הנייר טואלט ולקבל עליה את הארוחה הבאה".

"מי שלא היה במעצר מימיו, לא יודע איזו חוויה קשה זאת", פתח הלל צ'רני - אל"ם במילואים - חלק זה של עדותו. "המיטה היא מיטה צבאית ומים חמים יש ונייר טואלט יש והאוכל הוא אוכל צבאי, אבל המסגרת והרעש והאזיקים בידיים והאזיקים ברגליים". לטענת צ'רני, הוא קיבל יחס מיוחד - ולא במובן החיובי: "כל שעה עגולה היה מגיע סוהר לדלת, היה לוקח פנס, היה מאיר עלי עד שהיה מתמקד לי על הפנים, מחכה שאני אתעורר, אומר לי: יופי, אתה חי - והולך. אבל כל שעה עגולה, וזה לא במקרה. שאלתי את אחד הסוהרים מה זה הדבר הזה, אמרו לי: יש לנו הוראות. "לא נותנים לך לישון. לסוהרים יש מנהג ילדותי, שהם לוקחים את מפתחות הברזל הכבדים ומקרקשים איתם על דלתות הברזל ואי-אפשר לישון, והאסירים עושים רעש. אצלי זה לא היה מקרי ואני לא ישנתי שבוע. אחרי שבוע אני מתחיל להזות: אתה נכנס לתא ואתה רואה בתא כל מיני אנשים מהחיים שלך, ואתה לא יודע מאיפה הם הגיעו ומה הם עושים שם. בתנאים האלה אני נלקח בבוקר לחקירה". לטענת צ'רני, זו הייתה הסיבה בעטיה הודה שאישר לשמואל דכנר 300,000 שקל לתשלומי שוחד. אבל "למחרת החוקרים עושים טעות פטאלית ונותנים לי לישון לילה", ואז הוא חוזר בו מאותה הודאה. "החוקרים נחתו עלי באינתיפאדה של מספר שעות, אחרי ימים של חוסר שינה", הסביר שוב בחקירה הנגדית. רב-פקד ליאור רייס, מי שהיה מופקד על חקירתו של צ'רני, אישר בעדותו שצ'רני התלונן בזמן אמת על רעש של מנעולים ועל כך שאינו ישן. "יכול להיות", אמר לסניגור גיורא אדרת. "זה רשום, הכל מתועד".

כדאי להזכיר מה שאולי נשכח מכמה רשויות מכובדות בישראל: מעצר איננו עונש. מעצר נועד להבטיח שהחשוד לא ישבש את החקירה ו/או שלא יימלט. זהו. מעצר לא נועד לשבור את רוחו של החשוד, הוא לא מהווה "ריכוך" של החשוד כדי שיודה, הוא לא מצדיק פגיעה בזכויות אנושיות כמו שינה, מזון ורחצה. יש מרווח גדול מאוד בין תנאים רגילים של חופש לבין ההשפלות והלחצים שמתארים ארבעת נאשמי הולילנד שציטטנו. ברור שתנאי מעצר הם קשים, לא נוחים, מעליבים. אך אסור שהם יהיו בלתי אנושיים, אסור שהם יובילו לכך שחשודים ייחקרו כאשר הם סובלים מחוסר שינה, ובוודאי לא כאשר הם סובלים ממחלה קשה. בסופו של יום, הקפדה על תנאי מעצר מינימליים היא גם אינטרס של המשטרה והפרקליטות, משום שכך יובטח שדברי החשודים - הודעותיהם או הודאותיהם - יינתנו מתוך רצון חופשי ולא יהיה צורך להתמודד בבית המשפט עם טענות על מידת קבילותן. מה שברור הוא, שהמצב שתיארו לופוליאנסקי, שמחיוף, זקן וצ'רני אינו מקרי ואינו יוצא דופן. באותה מידה ברור, שאסור שהמצב הזה יימשך אפילו יום אחד נוסף. זה לא עניין של תקציבים, אלא של גישה בסיסית. וגם אם זה כן עניין של תקציבים - מדובר בכבוד האדם, הקיים גם כאשר חרותו נשללת ממנו ולו לזמן קצר.