בית משפט השלום בתל אביב שובר שיאים של סחבת: עונשם של שני נאשמים נגזר (יום א', 9.2.14) לאחר שחלפו 23 שנים מתחילת האירועים ו-11 שנים לאחר שהוגש כתב האישום.
דרור פולצ'ק היה מנהל מפעל AIC של מושב נורדיה ומנחם בצ'ינסקי היה מנהל החשבונות שלו ושל שני מפעלים נוספים. השניים הורשעו בעשרות עבירות גניבה, מרמה ומס בהיקפים של 400,000 שקל ו-600,000 שקל (בהתאמה). העבירות בוצעו בשנים 1998-1991, החקירה נפתחה בשנת 1998 וכתב האישום הוגש בשנת 2003.
השופטת
לימור מרגולין-יחידי אומרת, כי התקיימו בתיק למעלה מ-100 ישיבות למרות שמספר העדים היה 18 בלבד. האשמה מוטלת בעיקר על עורכי הדין, היא מוסיפה, בשל התנהלותם והתבטאותם. המדינה הרחיבה את היריעה והגישה ראיות שלא נגעו לכתב האישום, ובדיעבד התברר שאכן מדובר היה בנושאים שלא היוו חלק מהכרעת הדין. פולצ'ק ובצ'ינסקי עצמם התנהלו בנימוס ובדרך ארץ, מעירה מרגולין-יחידי.
סיבה נוספת לסחבת הייתה שביתת הפרקליטים בשלהי 2010, שהביאה לזיכויים של השניים לאחר שנציגי המדינה לא התייצבו לדיון. ואולם, באפריל 2011 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המדינה והחזיר את התיק לבית משפט השלום להמשך שמיעת ההוכחות.
"ניסיון לאתר במאגרים המשפטיים תיק נוסף שזהו משכו בערכאה הראשונה, לא העלה ממצאים", אומרת מרגולין-יחידי, המגיעה למסקנה שבשל זמן ארוך זה - עליה להטיל על השניים עונשים שמתחת למתחם הענישה שקבעה. "למרבה הצער, האחריות לקצב ניהול התיק במקרה זה מוטלת על מערכת בתי המשפט. דומה בעיני כי על בית המשפט בנסיבותיו החריגות של תיק זה לקחת אחריות על התנהלות התיק לאחר הגשתו ועד לסיומו, גם אם המשמעות היא הקלה ניכרת בענישה מבחינת תקופת המאסר".
לדברי מרגולין-יחידי, "בגדר זכויות הנאשמים, יש להם ציפייה לגיטימית שתינתן הכרעה בעניינם לאחר פרק זמן מתקבל על הדעת, בהתחשב במורכבות התיק, גודלו ואילוצים מערכתיים סבירים". עוד היא קובעת, כי במקרה זה יש להתעלם מתיקון 113 לחוק העונשין (הבניית שיקול הדעת בענישה), כך שיינתן יותר משקל לנסיבות האישיות ופחות משקל לשיקולי ההרתעה.
בשקלול של כל אלו, גזרה מרגולין-יחידי על פולצ'ק עשרה חודשי מאסר, ועל בצ'ינסקי - תשעה חודשי מאסר. היא גם קנסה כל אחד מהם ב-125,000 שקל.
