שמעון גלאון טוען, כי יש לזכותו במשפט
הולילנד הן משום שלא ביצע עבירה כלשהי והן לנוכח אכיפה בררנית פסולה, שהביאה לכך שהוא הועמד לדין – אך לא מחליפו בקרדן נדל"ן, תמיר דגן. הטענה הועלתה (יום א', 16.2.14) בסיכומים שהגישו עורכי הדין
יעל גרוסמן,
רוני בלקין וסאלי ליכט.
בפתח הסיכומים נאמר, כי המחלוקת היחידה בין התביעה להגנה היא תמורת מה שילמה הולילנד פארק ל
שמואל דכנר: למימון שוחד כגירסתו של דכנר, או תמורת עבודות לגיטימיות שביצע כגירסתו של גלאון. דכנר לא השיג הישגים תכנוניים יוצאי דופן, התשלום שהוא קיבל היה סביר – וגם בשל כך לא התקיים אצל גלאון היסוד הנפשי הנדרש לעבירת השוחד, טוענות הסניגוריות.
"קביעתו של בית המשפט לפיה המאשימה לא הוכיחה הישגים בלתי רגילים, ולפיכך ההגנה אינה נדרשת להוכיח כי הישגי הפרויקט היו רגילים, מקימה חזקה בנוגע למציאות אשר עמדה לנגד עיניו של גלאון ואשר בתוכה הוא פעל", אומרת ההגנה. "לפי חזקה זו התנהל הפרויקט באופן רגיל לפרויקטים מסוגו, ולמצער – לא הייתה שום אינדיקציה שיכולה לעורר אצלו חשד כי הדברים מתקדמים שלא בדרך הישר".
"צדדים שלישיים" לגיטימיים עוד עומדות הסניגוריות על כך, שגלאון היה כפוף ליו"ר קרדן, יוסף גרינפלד, ולא ליו"ר פולאר,
אביגדור קלנר. מאחר שאין זה סביר שמנכ"ל שכיר של חברה ציבורית יטול על עצמו את האחריות למתן שוחד, ומאחר שקלנר לא יכול היה לאשר לגלאון לעשות זאת – מן הסתם הוא לא עשה זאת, הן אומרות.
בסיכומים נאמר עוד, כי הולילנד פארק הייתה נתונה לפיקוח של
בנק לאומי – הן כשותף בה והן כבנק המלווה – והייתה נתונה גם לביקורת מצד קרדן. גלאון הסכים להקדים תשלומים לדכנר, גם משום שהדבר מקובל וגם בשל מחלת בתו, אדית וולף. דכנר העסיק יועצים ועובדים מטעמו, הוא ששילם להם וכך יש להבין את דבריו של "צדדים שלישיים" להם שילם – ולא כביטוי נקי למי שקיבלו כביכול שוחד. בנקודה זו מציינת ההגנה, כי דכנר עצמו הצהיר בפני מס הכנסה והמשטרה שהוא העסיק יועצים חיצוניים על חשבונו, ואף כינה אותם במפורש "צדדים שלישיים".
הסיכומים מתייחסים גם לטענתו של דכנר בדבר פגישה בה פרס בפני ראשי הולילנד פארק את מתכונת השוחד, ואומרים שדכנר סתר את עצמו הן לגבי מועד הפגישה והן לגבי זהות משתתפיה – ואין כל ראיה חיצונית לכך שהתקיימה. לדברי הסניגוריות, גלאון לא זכר בחקירתו במשטרה חלק מן הנושאים, אך אין המדובר בגירסה כבושה, שכן באותה עת טרם רענן את זכרונו.
גרוסמן, בלקין וליכט מתייחסות בפירוט לעבודה שביצע דכנר עבור הולילנד פארק, במטרה להוכיח שהתשלומים שקיבל היו לגיטימיים. בין השאר הן עומדות על פעילותו לקבלת תוספת שבס (הגדלת מספר הדירות ב-20% תוך הקטנת שטחיהן), ומעירות שדכנר ייחס לשוחד ששילם שתי החלטות מנוגדות בנוגע לדרישות העירייה בהקשר זה – האחת שגני הילדים יהיו בתוך הפרויקט והשנייה שהם יוצאו ממנו.
"שקרן במידה יוצאת דופן" בנוגע לשוחד שניתן לטענת דכנר ל
אורי שטרית תמורת קידום תב"ע ו' אומרות הסניגוריות, כי אין הוכחה למתן השוחד ולכן המדינה מנסה לשווא להיתלות בצורתו של ההסכם עם דכנר, כאילו הוא מוכיח שהתשלומים נועדו לשוחד. ואילו בנוגע לתב"ע ה' הן טוענות, כי דכנר סתר את עצמו כל כך הרבה פעמים בנוגע ל"צדדים השלישיים" להם שילם לדבריו, עד שדי בספק שסתירותיו יוצרות כדי לייתר את המשך הדיון.
בצד המשפטי נטען בסיכומים מטעם גלאון: "אין לנו כאן עניין במקרה הרגיל של עד מדינה שמוסר עדות שבחלקה היא אמיתית ובחלקה אינה אמיתית, כשמטרתו להסתיר את חלקו או לייפות את המציאות. עניין לנו כאן בעד מדינה שהוא שקרן במידה יוצאת דופן, מניפוליטיבי ובעל אינטרס, אשר לא עצר מלשקר ולהעליל במודע עלילות גם על אנשים חפים מפשע לחלוטין.
"כדי לתמוך בעלילות השווא שלו הוא לא היסס לזייף מסמכים, ואף המשיך לספק ראיות בדויות גם אחרי שכרת עם המדינה הסכם עד מדינה, וגם אחרי שהתחיל המשפט". לכן, טוענת ההגנה, יש להתעלם לחלוטין מעדותו של דכנר ולהרשיע רק במקום בו קיימות ראיות עצמאיות לחלוטין.
טענת האכיפה הבררנית מתמקדת בכך, שדגן היה מנכ"ל הולילנד פארק בתקופה בה – לטענת המדינה – שילמה החברה שוחד בסך 900,000 שקל שאושרו על ידו. דכנר טען שדגן היה מעורב גם הוא במתן השוחד ודרש להעמידו לדין לצידו של גלאון. לאור זאת, העמדתו לדין של גלאון מהווה הפליה בלתי נסבלת ומחייבת למחוק את כתב האישום נגדו, אומרות גרוסמן, בלקין וליכט.
