משפט
הולילנד הוא התיק רחב ההיקף ביותר שהוגש בישראל בטענה לשחיתות ציבורית. 13 נאשמים ושלוש חברות הועמדו לדין בתיק, שכתב האישום בו הוגש בינואר 2012 ושמיעת הראיות בו החלה ביולי 2012. הכרעת התיק, שכבר הושלמה, מחזיקה מאות עמודים.
התיק כולל שלוש פרשות נפרדות, שהמכנה המשותף ביניהן היה עד המדינה,
שמואל דכנר. האחרון טען, כי בשלוש הפרשות הוא היה צינור להעברת שוחד מיזמי נדל"ן מובילים לגורמי שלטון בכירים, תמורת קידום ענייניהם. דכנר נפטר במהלך חקירתו הנגדית, עובדה לה יש משמעות רבה בנוגע לקבילות עדותו לגבי הנאשמים שבאי-כוחם לא הספיקו לחקור אותו.
בשל עובדה זו, כמו גם בשל סימני השאלה המשמעותיים סביב מהימנותו של דכנר, התמקדה התביעה - פרקליטות מחוז ת"א (מיסוי וכלכלה) - במסמכים ובגרסאותיהם של הנאשמים עצמם, במטרה להוכיח את טענותיה נגדם. רוב הסניגורים, מצידם, התמקדו בחוסר אמינותו של דכנר וטענו, כי כאשר עד המדינה מתגלה כחסר מהימנות - אין ערך לראיות האמורות לתמוך בעדותו.
מאיר רבין קשור גם הוא לכל הפרשות, כאשר נטען שהוא היה גורם מרכזי בהעברת כספי השוחד מדכנר למשוחדים. מרבין מצידו אומר, כי כל התשלומים שעברו דרכו או ששולמו לו היו לגיטימיים, תמורת עבודות חוקיות.
הפרשה המרכזית נוגעת לפרויקט הולילנד שבירושלים, אותו יזם
הלל צ'רני ומאוחר יותר עבר לבעלות חברות שניהלו
אביגדור קלנר,
שמעון גלאון ו
אמנון ספרן. המדינה טוענת, כי הארבעה שילמו שוחד בהיקף של מיליוני שקלים לשורה של אישים בעיריית ירושלים:
אהוד אולמרט,
אורי לופוליאנסקי,
אורי שטרית,
שולה זקן,
אלי שמחיוף ו
אברהם פיינר. זאת, בתמורה להקלות ניכרות שהביאו לזירוז הפרויקט ולהרחבתו הניכרת.
אולמרט דחה את כל הטענות לפיהן קיבל במישרין או בעקיפין סכומים כלשהם מדכנר. לופוליאנסקי ופיינר אישרו שדכנר והיזמים תרמו למוסדות בראשם עמדו (
יד שרה ובית מלכה, בהתאמה), אך טענו שהתרומות היו לגיטימיות. שטרית טען שקיבל מדכנר תשלומים תמורת עבודות שביצע עבורו על-פי היתר שהיה בידיו. שמחיוף טען, כי רק פרט צ'קים עבור רבין ולא קיבל ממנו שוחד. זקן טענה תחילה, שקיבלה מדכנר מתנות בכסף ובשווה כסף בשל הידידות העמוקה ביניהם, אך ברגע האחרון הודתה בקבלת שוחד במסגרת הסדר טיעון.
בפרשת הזרע נטען, כי קלנר וספרן שיחדו את אולמרט, זקן ו
יעקב אפרתי, כדי שיסייעו לחברת הזרע לקדם את ענייניה בשלוש חוות שהיו בבעלותה: חוות שלם (פארק איילון, חוות מבחור וחוות יבור). בפרשה זו טוענים הנאשמים, כי התשלומים לא היו ולא נבראו, או שמדובר היה בתשלומים על-רקע חברות אישית (טענתה המקורית של זקן).
בפרשת תעשיות מלח נטען, כי
דני דנקנר שיחד באמצעות רבין את אפרתי, כדי לקדם את הפשרת קרקעות החברה בעתלית. דנקנר ורבין טוענים, כי התשלומים לרבין היו תמורת עבודת לובינג לגיטימית שביצע, ואילו אפרתי טוען שמעולם לא קיבל סכום כלשהו מרבין.
רוזן הבהיר שוב ושוב במהלך המשפט, כי אינו מתכוון לעסוק בפסק הדין בשאלות של תכנון ובנייה. לכן אין התביעה צריכה להוכיח שהיו סטיות מן השורה לטובת היזמים, ומאידך - הוכחה של סטיות מן השורה אינה מוכיחה ששולם שוחד. רוזן הסביר, כי אם עובד ציבור או נבחר ציבור קיבל כסף - עליו להוכיח שמדובר היה בתשלום לגיטימי; ואם לא יוכח שהועבר כסף שכזה - אין זה משנה האם אותו עובד/נבחר סייע לקדם פרויקט כלשהו.
