ממצאים בולטים מסקר חדש מציירים תמונה מדאיגה ביחס לתופעת הבריונות וההצקה. נראה שרק כחמישית (22%) מבין הילדים מדווחים שלא חווים מעשי בריונות והצקה. כל השאר - 78% - חווים הצקה ובריונות מסוגים שונים ובתכיפות שונה. יתרה מזאת, 29% מבין הקורבנות להצקה ובריונות סופגים גם בריונות פיזית (כמו מכות, דחיפות, בעיטות), גם בריונות מילולית ומניעתית (כמו קללות, חרמות, לעג, דחייה) וגם בריונות הבאה לידי ביטוי באמצעות הכלים הטכנולוגיים (באינטרנט ובמכשירי הפלאפונים החכמים).
הסקר נעשה לקראת כינוס אשר יסקור לעומק את תופעת הבריונות וההצקה בקרב ילדים, תוך מתן כלים ודרכי התערבות, שיתקיים היום (ד', 19.3.14) במכללה האקדמית כנרת. הסקר התבצע על-ידי פרופ' עמוס רולידר, ראש המחלקה למדעי ההתנהגות במכללת כנרת, וד"ר מירן בוניאל-נסים מאוניברסיטת חיפה ומכללת כנרת. הסקר בוצע על-ידי מכון גיאוקרטוגרפיה במהלך חודש פברואר 2014 על פני מדגם ארצי מייצג של 305 ילדים בכיתות ז'-ח' מהמגזר היהודי.
בבחינת סוגי הבריונות וההצקה אליהם נחשפים הילדים, בריונות מילולית כמו צחוק ולעג הינה השכיחה ביותר מבין סוגי הבריונות, וכן נפוצה יותר בקרב בנים. כ-54% מהילדים דיווחו שהיו קורבנות לבריונות מילולית, כאשר כ-9% ציינו שחווים הצקה שכזו כפעם-פעמיים בשבוע, וכ-14% חווים זאת כפעם-פעמיים בחודש. נתון דומה נראה ביחס לילדים החווים קללות. כ-55% חוו זאת, כאשר כ-9% חווים קללות על בסיס יומי, וכ-11% קורבנות לבריונות זו כפעם-פעמיים בשבוע או פעם-פעמיים בחודש.
נתונים מדאיגים עלו גם לאור בריונות פיזית אותה חווים הילדים. נראה כי רמת המוגנות של הילדים בבתי-הספר אינה גבוהה לאור הממצא המראה ש-37% מבין הילדים חוו מכות, בעיטות ודחיפות, וכ-10% הם קורבנות לבריונות פיזית כפעם-פעמיים בחודש. 30% מבין הילדים דיווחו על חווית צביטות, 22% היוו יעד לזריקת חפצים. בריונות פיזית באה לידי ביטוי גם בגניבת רכוש פרטי, ואכן 26% היוו קורבנות להתנהגות זו.
נתונים אלו מתארים תמונה עגומה המתארת את סבלם של הילדים החווים קורבנות במרחבים האמורים להיות מוגנים ובטוחים עבורם - בית-הספר וסביבתו.
בעוד סוגי הבריונות הפיזית והמילולית הם ישירים ונפוצים יותר אצל בנים, ישנה הבריונות העקיפה השכיחה יותר בקרב בנות; 34% דיווחו על קורבנות לדחייה משיתוף ו-135 על חרמות.
לאור ממדי התופעה, נראה כי המאמצים אשר נעשים למיגור התופעה כושלים בצמצומה ומותירים את הילדים פגיעים. גם מערכת החינוך וההורים חשים שהתופעה רק מתרחבת לאפיקים חדשים ומשתכללת (כמו במרחב הווירטואלי) ומותירה אותם חסרי אונים.
