"מעולם לא ביקשתי עבודה מלחיאני ומהעירייה"

בחקירתו הראשונה, ב-8.3.11, אמר יורם דנציגר כיצד הכיר את שלומי לחיאני: "בחודש ספטמבר 1990 הכיר בינינו בן-דוד שלי, אילן אפשטיין, שהיה אז הזכיין של אנגלו-סכסון. אני הייתי מעוניין להשכיר את בית הורי בסביון והוא אמר שיש בחור בת-ימי אותו אני [אפשטיין] מכיר שמעוניין בבית והציע לי להכיר אותו. נפגשתי עם שלומי ובחודש אוקטובר הוא שכר את הבית ובתוך שבועות התיידדנו והידידות נשמרת עד היום. אני ראיתי את שלומי כאדם חם, מחבק ועם הרבה מרץ והתחברנו. אנחנו בקשר עד היום. הוא אף התארח אצלי בשבת האחרונה, במסיבת החתונה של בני הבכור". על קבלת עבודות מעיריית בת ים, אמר דנציגר: "שלומי נבחר בנובמבר 2003. אני לא ביקשתי ממנו מעולם עבודה, והוא הדין בעיריית בת ים. המשרד שלי לא עבד הרבה עם עיריות, אבל המשרד שלי ייצג בכל זאת את עיריית תל אביב. ייצגנו גם את פורום ה-15 [של העיריות החזקות]. לאחר ששלומי נבחר, פנה אלי ואמר אם אנחנו מוכנים לייצג את עיריית בת ים בעניין היכל התרבות. "...האחראי לתביעה בה ביקש שלמה כי נייצג את העירייה היה שותף בשם עו"ד ארז טיקולסקר. אנחנו חייבנו את עיריית בת ים בשכר טירחה לפי שעות. העירייה קיבלה הנחה מקובלת במשרד ללקוחות מוסדיים גדולים וכיוצא בזה, של 20%. עיריית בת ים שילמה עבור השירות. בתיק היכל התרבות אני לא הייתי מעורב כלל". לדברי דנציגר, "השותפים הבכירים גבו 350 דולר לשעה, דורי [קלגסבלד] גבה יותר. שותפים לא בכירים גבו 225-175 דולר. עורך דין שכר 120 דולר ומתמחה 60 דולר. כל זאת לפני הנחות. הייתי מעורב בקביעת שכר הטירחה שגבינו מעיריית בת ים. בשני מקרים הוסכם כי נעבוד לפי שעות עבודה על-פי תעריף הכולל הנחת 20%. במקרה שלישי הוסכם כי נעבוד לפי הסדר פיקס". דנציגר הוסיף: "כאשר פורק המשרד בגלל התמנותי לשופט, היו חובות למשרד של מיליוני שקלים של כלל הלקוחות. המפרק של המשרד, [עו"ד] רונן מטרי, ניסה להסתייע ברואה חשבון חיצוני לשם גביית החובות, אך נאלץ לוותר למעשה על סכומי עתק בעת הפירוק". בנוגע לשירותים לעיריית בעניין הנפקת האג"ח המוניציפלי אמר דנציגר, כי לחיאני פנה אליו לנוכח נסיונו המקצועי. דנציגר הציע לו לעבוד לפי שעות עם הנחה, אך גזבר העירייה העדיף לשלם 160,000 שקל כ"הסדר פיקס". דנציגר העריך, כי משרדו הפסיד כסף בטיפול בתיק זה, משום שהושקעו בו מאות שעות וגבייה לפי שעות הייתה מכניסה סכום גבוה יותר. דנציגר גם סיפר כיצד הוקמה חברת צהוב, שהחזיקה במקומונים: "החברה צהוב נוסדה בינואר 1996. שלמה ביקש שנקים לו חברה, הוא רצה שהמנכ"ל יחזיק 5% מן המניות והוא ודורית [אשתו] יחזיקו 95% מן המניות באמצעות נאמנות. נראה לי שהוא לא רצה שיידעו שהוא מחזיק במניות, כנראה בגלל ענייני נושים". הנאמנות שהחזיקה במניות הייתה חברת יודן של משרד דנציגר-קלגסבלד, וחלק משמעותי מהחקירות בהמשך עסקו בשאלת העברת מניות מחברת יודן לאחרים.