חקירתו הראשונה של
יורם דנציגר באזהרה התנהלה ב-4.8.11. החוקרים שאלו כיצד ידע ש
שלומי לחיאני בקשיים כלכליים, המונעים ממנו לפרוע את חובות שכר הטירחה למשרד דנציגר-קלגסבלד.
דנציגר: "על-פי דברים שלחיאני אמר לי הרבה פעמים במשך השנים. לדעתי נכון לתקופות 1995-6 והלאה. דבר נוסף, כל הנכסים שלו ואפילו המכונית שלו היו משועבדים. אני יודע מה קורה בצהוב ובאלשב. צהוב זה פצע מדמם שכל הזמן צובר חובות, לחיאני מוותר שם על מיליונים עם כניסת [חברת] גל גפן [לשותפות] לחברה. אני יודע גם על עניין אלשב. האם זו לא הוכחה ניצחת שיש ללחיאני בעיות? הנכסים האישיים שלו משועבדים, החברות בבעיות קשות. אני לא יכול לדעת לגביו אישית, אבל אי-אפשר להפריד בין מצב החברות למצב האישי. אלשב היא חברה משפחתית, עד כמה שאני מבין".
על הסדרי שכר הטירחה דוגמת זה שנעשה עם לחיאני, אמר דנציגר: "בחיים של משרד עורכי דין מתרחשות תופעות כאלה כדבר שבשגרה. לעיתים אתה מתמחר טיפול בהליך ליטיגציה במחיר מסוים ומגלה בסופו של יום לאחר חמש שנות דיונים, שהערכת לא נכון את גודל הטיפול בתיק. זה נכון גם לגבי הסדרי שכר טירחה פיקס שלא כוללים ליטיגציה, כמו במקרה הזה.
"אני מציע לכם שתבדקו עם השותפים במשרד שלי את הסדרי הפיקס שהם עשו, לא עם לקוח אחד ולא עם שניים, שהסתבר בדיעבד שהם הסדרים לא מוצלחים ושהיינו יכולים לקבל יותר אם היינו עובדים לפי שעות. אבל יש כללי משחק ואני מכבד את ההסדרים שלי. אני לא פותח הסכמים, אני לא פתחתי הסכם עם אף לקוח.
"במקרה הזה כיבדתי את ההסכם הזה וקיוויתי והערכתי שהעניין יסתיים עם בנק המזרחי. בעניין של בנק איגוד זה דבר שאמרתי: אכלת אותה, תמשיך את הטיפול. אני מזכיר שבתקופה הזו שלומי לחיאני היה בצרות. אני מכיר את הבעיות שלו מהטיפול בתיקים שלו. גם נוכח המצב הכלכלי של שלומי, שעליו ידעתי מעצם הטיפול בעניינה של אלשב, לא ראיתי שום מקום לפתוח את ההסכם".
"תוספת צנועה להישג שהוכח" החוקרים: אז מדוע ביקשת את התוספת של 3,000 דולר באוקטובר [2002] ולמעשה פתחת את ההסכם?
דנציגר: "כשהבנתי שאנחנו לא נצטרך להמשיך את הטיפול בבית המשפט, וראיתי בזה הישג גדול, ובפרט נוכח העובדה שהייתה בקשה תלויה ועומדת למינוי כונס לחברה בפני השופטת אלשיך, סברתי שתוספת צנועה כזו יכולה לשקף את ההישג שהוכח (כלומר, שאין צורך בבית המשפט והאיום הוסר)".
דנציגר נשאל מדוע משרדו לא גבה מלחיאני החזר הוצאות. הוא השיב, כי מדובר בסכומים זניחים, ובכל מקרה - ההוצאות אינן העיקר בהתחשבנות מול הלקוחות. "ההסכם הגלובלי כובד על-ידי לחיאני במלואו", הדגיש. "גם זה לא עבר בקלות, כי הוא ביקש לא להפקיד צ'קים מסוימים והוא ביקש לתת צ'קים במקום אלו שהוא ביטל עד הקיץ של שנת 2003 כמדומני".
דנציגר הסביר באריכות מדוע וכיצד נבחר משרדו לייצג את עיריית בת ים: "לחיאני לא היטיב עימי באופן שיש בו פסול. הוא בחר להמליץ על המשרד שלנו כמשרד אחד הטובים בארץ עם מוניטין, ניסיון ומקצועיות. הוא לקח אותנו כדי לטפל בשלושה עניינים של עיריית בת ים. בעניין האיגוח התמודדנו מול משרדים אחרים. בעניין האיגוח רציתי לחייב לפי שעות, [אבל אנשי העירייה] אמרו: סכום פיקס ולא בתשלום אחד אלא בשני תשלומים. למה לא פתחתי את הסכם הפיקס הזה, למרות שעבדתי מאות שעות בתיק הזה וקיבלתי לבסוף 80,000 שקל? אז זו המתנה הגדולה.
"לתת רוח גבית" "נעבור להיכל התרבות, שלוקחים את עו"ד ארז טיקולסקי כעורך דין תוקפני שינסה לתת רוח גבית למשרד עורכי דין אחר של העירייה. ארז התלונן אצלי לא אחת: 'מה זה התיק הזה? לא משלמים לנו שכר טירחה, שנה לא שילמו לנו'. עשיתי להם 20% הנחה, הקדשנו מאות שעות לתיק זה שעובדים בו עם לחץ גדול, והעירייה משלמים בסוף רק לאחר הרבה זמן וצעקות.
"התיק השלישי: עבדנו הרבה מאוד שעות, כי צריך להגיב לדוח
מבקר המדינה בזמן. זו התמורה? תראו בהנהלת החשבונות דוגמאות של הרבה לקוחות ששילמו פי כמה מונים יותר מעיריית בת ים. הוא גם ביקש ממני לטפל בעניין הביוב העירוני, ואמרתי לשלומי שאני לא רוצה את התיק הזה".
בחקירה זו גם הסביר דנציגר, כי לא דרש תשלום נוסף תמורת ההסכם בין לחיאני לבנק איגוד, כי ראה בכך "כהסתעפות של [הטיפול מול] בנק מזרחי, כסרח עודף". הוא עמד בתוקף על הסבר זו לכל אורך שתי חקירותיו באזהרה.
החוקרים עימתו את דנציגר עם העובדה, שבשנת 2006 לא דיווח לחיאני למבקר המדינה על השירותים שקיבל מדנציגר מאז 2004, וטענו שהדבר מעיד על הפסול שבקשר זה. דנציגר השיב: "אני ראיתי את הטופס הזה לראשונה רק כשהראית לי אותו בפגישה הקודמת. הוא לא שיתף אותי ולא אמר לי שהוא רשם את זה. אם הייתי רואה את זה, הייתי מתקן את זה במקום. אני אמרתי וכתבתי לעירייה ולכל מי שביקש שטיפלתי בלחיאני ולא הסתרתי שום דבר".
