קביעה תקדימית: העסקת מאכער - מתן שוחד

דני דנקנר העביר למאיר רבין 1.3 מיליון שקל רק בשל קשריו עם יעקב אפרתי. העובדה שלא הוכח שרבין העביר שוחד לאפרתי, אין בה כדי למנוע את הרשעתו של דנקנר במתן שוחד. כך קובע (יום ב', 31.3.14) השופט דוד רוזן בעניינו של דנקנר - לשעבר יו"ר בנק הפועלים ויו"ר תעשיות מלח - במשפט הולילנד. השוחד נועד לקדם את הפשרת קרקעותיה של תעשיות מלח, אותן היא חוכרת ממינהל מקרקעי ישראל שבראשו עמד אפרתי באותה עת. הרשעתו של דנקנר מבוססת הן על קביעה תקדימית לפיה הפעלת מאכער מהווה עבירת שוחד, והן על בסיס הקביעה לפיה לא הייתה כל הצדקה להעברת הכספים לרבין אלא לצורך תשלום שוחד לאפרתי. בנוגע להפעלת מאכערים אומר רוזן, כי מדובר בתופעה פסולה, מושחתת ומשחיתה, בה נהנים בעלי ממון מערוץ "מיוחד" לטיפול בענייניהם הפרטיים. מצב זה שוחק את אמון הציבור בשירות הציבורי ובמוסדות השלטון וגורם להשחתת הנורמות של עובדי ציבור. רוזן מגדיר שתדלנות פסולה ככזו שאינה נוהגת בכלים שהותרו (למשל בחוק הלוביסטים) לשתדלנות חוקית, בה נעשה ניסיון לשכנע את עובד הציבור באמצעות מסירת מידע. המאכער, לעומת זאת, פועל על בסיס קשרים אישיים או אחרים בינו לבין עובד הציבור, ובגין קשרים אלו הוא זוכה להפליה לטובתו או להפליה לרעת מתחרהו. עובד ציבור המוסר למאכער מידע חסוי בשל מערכת הקשרים ביניהם, ממשיך רוזן, מבצע העדפה פסולה ובכך מתגבשים יסודות עבירת השוחד. מועדי התשלום לרבין תואמים את המועדים בהם, בין היתר, השיג רבין עבור דנקנר מסמכים פנימיים של המינהל. דנקנר העביר את הכספים לרבין כדי שהלה ישיג עבור תעשיות מלח יתרונות במינהל - זוהי גירסתו של דנקנר עצמו. לפיכך, קובע רוזן, מדובר בהודאה במתן שוחד משום שהחוק אוסר במפורש להניע עובד ציבור להעדפה פסולה. הוא דוחה את טענת ההגנה, לפיה לא ניתנה לדנקנר הזדמנות נאותה להתגונן מפני אשמה זו, באומרו שמשמעות טענה היא למעשה: טעיתי בקו ההגנה שלי. במקביל, כאמור, מבסס רוזן את הרשעתו של דנקנר על עצם מתן הכסף לרבין. הוא עומד באריכות על כך שכל הסבריו של דנקנר למהותו של סכום גבוה זה, אינם עומדים במבחן הראיות ושלמעשה לא הצליח דנקנר להסביר מדוע שילם לרבין כסף כה רב. כך למשל אומר רוזן, כי יו"ר בנק הפועלים לא נזקק לשירותיו של רבין כדי לקבוע פגישות; לא הוכח קיומו של צוות אסטרטגי כלשהו בו השתתף רבין; ומי שמיוצג בידי טובי עורכי הדין בארץ, אינו זקוק לרבין כדי ליצור קשר עם המינהל. רוזן גם מציין, כי דנקנר התעקש לעבוד מול רבין "השליח" ולא מול שמואל דכנר, מטובי המומחים בארץ בתחום הנדל"ן. בשולי הדברים, אומר רוזן כי נראה שגם התשלום של 50,000 דולר לח"כ לשעבר מיכה גולדמן לא ניתן רק תמורת קביעת פגישה עם יו"ר קק"ל דאז, יחיאל לקט. רוזן סבור, שגם שכירתם של אברהם נתן ואריה דרעי בידי תעשיות מלח הייתה דומה להעסקתם של מאכערים. עוד מציין רוזן את התשלום של 100,000 דולר שניתן לרו"ח שלמה בן-עמרה, בן דודו של רבין, כאשר גם כאן נראה שאין מדובר בכספים לגיטימיים; רוזן מעיר, כי בן-עמרה העיד שקר בבית המשפט. עוד דן רוזן בטענת המדינה, בדבר זיוף פרוטוקול ישיבת דירקטוריון תעשיות מלח בדצמבר 2003, בו לטענת דנקנר אושרה העסקתו של רבין. רוזן מעלה תהיות רבות לנוכח התיקונים בדיעבד של הפרוטוקול, שאינם עולים בקנה אחד עם חוק החברות, אך אומר שלאחר לבטים אינו יכול לקבוע שאכן מדובר בזיוף. בשולי נושא זה אומר רוזן, כי סמנכ"ל הכספים דאז של תעשיות מלח, תמיר קדישי, גמר אומר בדעתו שלא לחשוף את כל האמת בעדותו.