עדותו של
שמואל דכנר נגד
הלל צ'רני הוכחה כמדויקת, והיא נתמכת בשורה של מסמכים מזמן אמת ואף באמירות של צ'רני עצמו. על כל אלו מבסס (יום ב', 31.3.14) השופט את הרשעתו של יזם
הולילנד במספר הגדול ביותר של אישומים מבין מורשעי משפט הולילנד.
רוזן דן באריכות במערכת היחסים הכספיים הסבוכה בין דכנר לצ'רני, אשר כללה שכר, מקדמות, הלוואות, חשבוניות, מחיקות, הסכמים ומחלוקות לאורך למעלה מעשור. לדברי רוזן, צ'רני המציא הסברים מצוצים מן האצבע להלוואות שנתן לדכנר, הן בשנות ה-90 והן משנת 2000 ואילך, ואשר לטענת האחרון היו כסות למיליוני שקלים של שוחד ששילם בשליחותו של צ'רני. לעומת זאת, הראיות תומכות בגירסתו של דכנר: הוא מעולם לא החזיר את אותן הלוואות ואף לא נדרש להחזירן, הוא לא שילם עליהן ריבית והצמדה, צ'רני לא ניסה לגבות אותם בקיזוז מהתשלומים לדכנר ולא הוצאו חשבוניות בגינן.
בפיו של רוזן ביקורת קשה על רואי החשבון שהופיעו בבית המשפט, ואשר התייצבו כ"חיילים נאמנים" לשירותו של צ'רני ממנו הם מתפרנסים - מנהל הכספים שלו (אלי חסון, שעדותו "מרוטה ומעורערת מיסודה") ורואי החשבון החיצוניים של הולילנד (ממשרד ברזילי). הוא גם קובע, לאחר דיון ארוך, כי צ'רני לא הצליח לתת הסבר כלשהו לכך שבסוף 1999 איפס יתרת חובה של דכנר בספרי הולילנד בסך 8.9 מיליון שקל - בדיוק הסכום שלטענת דכנר קיבל לצורך תשלומי שוחד. בהקשר זה אומר רוזן, כי צ'רני אף מסר עדות שקר.
מי התיש את מי כאמור, הרשעתו של צ'רני מבוססת גם על מספר מסמכים מזמן אמת. אחד מהם הוא ת/155: מסמך שכתב דכנר בשנת 2000, נתפס במשרדי הולילנד, מדבר על "גילום סכומי הלוואה" ולדברי רוזן - "על פניו כולו בשלמותו אומר שוחד". רוזן מעיר, כי בניגוד לסדרי הדין המקובלים, ביקש מצ'רני לבדוק את המסמך בביתו ולתת תשובות בישיבה הבאה - אך הלה לא סיפק תשובות כאלו.
ת/144-142 הם תכתובת בין דכנר לצ'רני מיולי 2005, כאשר דכנר מבקש 75,000 דולר כדי לשלם "לכל הנוגעים בדבר" בעירייה, צ'רני מבטיח שיעביר לו את הסכום ומביע תקווה "שזהו זה משום שאחרת זה הופך לבלתי אפשרי". דכנר הגיב במכתב נזעם, בו ציין בין היתר שהוא משלם שכר חודשי ל
אורי שטרית (אז מהנדס העיר). רוזן מציין, כי צ'רני לא מצא לנכון לגעור בדכנר ולדרוש ממנו להפסיק תשלומים אלו, שברור שהם שוחד. "תגובותיו של צ'רני מלמדות כי הכיר את המכתב על כלל משמעותו. יש בתגובותיו כדי להטביעו באשמה", קובע רוזן.
כאשר הוצגו מסמכים אלו לצ'רני במשטרה, הוא שוחח עם עו"ד
גיורא אדרת ואמר לחוקריו שהוא מודה בבושה גדולה בכך שאישר את התשלום למרות שהבין שהוא מיועד לגורמים בעירייה. בעדותו טען צ'רני, כי הודה משום שהיה מותש - אך רוזן מעיר: "נראה כי צ'רני התיש את חוקריו לא פחות מאשר הם עייפו אותו". צ'רני קיבל מחוקריו יחס הוגן, הוא תיקן את הודעותיו ולכן יש להודאתו את מלוא התוקף והמשקל, קובע רוזן. על-רקע זה, דבריו בבית המשפט - שהיה זורק את דכנר לכל הרוחות אילו היה יודע שהלה משלם שוחד - "בלטו למרחוק בשדיפותם".
ת/146 הוא דוא"ל ששלח צ'רני לדכנר באפריל 2007, ובו הציע לו "לגבות את החובות מאורי את אורי" ולשמור את הכסף לעצמו, כחלק מההתחשבנות ביניהם. הכוונה ללופוליאנסקי ולשטרית, ובחקירתו במשטרה לא התכחש צ'רני למשמעות הברורה של דברים אלו, מציין רוזן.
ת/147 הוא מכתב של דכנר לצ'רני ממאי 2007, ובו התייחס ל-3.5 מיליון שקל שהוציא עבור הולילנד. צ'רני טען שזרק לפח את המכתב, אך רוזן אומר שאדם ברמתו לא היה מעלה על דעתו לעשות זאת לגבי מכתב שהוא מקבל ממי שמועסק על ידו מזה שנים ארוכות בשכר גבוה במיוחד. למעשה, צ'רני זיהה שמדובר בפצצה מתקתקת ופעל כדי לנטרל אותה, סבור רוזן, על-ידי חיבורה להסכם ההיפרדות בינו לבין דכנר באותה שנה.
אחראי לשוחד לאולמרט וזקן רוזן ממשיך וקובע נקודתית את אחריותו של צ'רני למתן השוחד לשורה של נאשמים אחרים, ובראשם
אהוד אולמרט,
שולה זקן,
אורי לופוליאנסקי ואורי שטרית. צ'רני למעשה הודה בחקירתו במשטרה שנתן לדכנר כסף כדי לשחד את אולמרט, מוסיף רוזן. גם שיחתו המוקלטת של
מאיר רבין עם פרקליטיו של דכנר, עוה"ד
אמנון יצחקניא ו
אילן סובל, בה אמר שצ'רני ידע על התשלומים, מחזקת את הראיות נגד האחרון.
גם הסכם ההיפרדות מעיד על אשמתו של צ'רני, מוסיף רוזן, שכן הוא דרש שדכנר יצהיר שכל פעולותיו בהולילנד היו חוקיות ושאמירות הפוכות הן לשון הרע. דרישה זו, קובע רוזן, מלמדת שצ'רני היה מודע לתשלומי השוחד שביצע דכנר.
לבסוף עוסק רוזן בפעילותו של צ'רני לאחר קבלת "כתב הסחיטה" מדכנר בשלהי 2008. צ'רני טען שרק העמיד פנים שהוא מנהל מו"מ עם דכנר, אך רוזן קובע שהיה זה ניסיון אמיתי להגיע להסכם שיבטיח שדכנר לא יעלה דרישות נוספות ולא ידרוש כספים תחת איום שיספר את כל הידוע לו. צ'רני הפעיל עורכי דין מכובדים למו"מ עם מי שתיאר כסחטן, מציין רוזן, וזאת למרות שעו"ד
צבי אגמון העריך שלדכנר אין סיכוי בבית המשפט.
