ההסתדרות הכללית והסתדרות המעו"ף הגישו לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב הקובע כי מעסיק ציבורי מאורגן רשאי לחייב באופן חד-צדדי את עובדיו לעבור להחתמת נוכחות באמצעי ביומטרי דהיינו שעון נוכחות ביומטרי.
בית הדין האזורי נדרש להכריע בסוגיה האם ניתן לחייב את עובדי עיריית קלנסואה להחתים שעון נוכחות באמצעות טביעת אצבע. העירייה טענה כי היא רשאית להחליט על אופן דיווח הנוכחות, וכי שיטת דיווח הנוכחות בה בוחרת רשות מקומית הינה עניין אדמיניסטרטיבי שבהתאם לחוקת העבודה אל לה לנציגות העובדים להתערב בו.
לדברי העירייה, עידכון שיטת דיווח על שעות עבודה היא במסגרת השינויים שזכאי מעסיק לבצע. לטענת העירייה, החלטתה להנהיג דיווח נוכחות באמצעות טביעת אצבע נתקבלה בעקבות אי-סדרים וחשדות לאי התייצבות מסיבית של עובדים לרבות החתמת כרטיסי עמיתים באופן שגרתי.
לטענת העירייה, דיווח באמצעות טביעת אצבע הינו לגיטימי, מדויק, מהימן ומקובל במקומות רבים, וכי אין מדובר באמצעי פולשני שיש בו כדי לפגוע בזכויות העובד לפרטיות.
בית הדין האזורי השתכנע כי העירייה רשאית להחליט אף ללא היוועצות בנציגות העובדים כי רישום הנוכחות במשרדיה יתבצע באמצעות שעון נוכחות ביומטרי.
לדברי בית הדין, נראה כי גם על-פי חוקת העבודה קיימת לעירייה פררוגטיבה ניהולית לקבוע את סוג השעון אשר ישמש להצהרה על נוכחות עובדיה ואופן דיווח נוכחות עובדיה, מבלי שיהיה חובה עליה להיוועץ בנציגות העובדים.
לדעת בית הדין, יש לאפשר לרשויות המדינה לפקח על שעות עבודתם של עובדיה באופן המיטבי ולא להגבילה בעשותה כן, וכי שינוי שיטת דיווח הנוכחות והמעבר לשעון ביומטרי ברשויות המקומיות הינו ראוי ורצוי בנסיבות העניין.
בית הדין, בראשות השופטת ד"ר
אריאלה גילצר-כץ, קבע עוד בפסק דינו כי אין בשימוש המבוסס על טביעות אצבע של העובדים משום פגיעה בעובדים, בפרטיותם או בכבודם. אשר על כן נקבע בפסק הדין כי העירייה רשאית לבצע רישום נוכחות במשרדיה באמצעות שעון נוכחות ביומטרי.
בערעור על פסק הדין טוענות ההסתדרות הכללית והסתדרות המעו"ף כי תוצאת פסק הדין הינה פגיעה בזכות העובדים לפרטיות באמצעות חיובם במתן פרטים ביומטריים אישיים למעסיק לצורך רישום נוכחות.
בנוסף נפגעת זכותם של העובדים עובדי הרשות המקומית למשא-ומתן והסכמה על שינוי בתנאי עבודתם בהתאם לזכותם על-פי חוקת העבודה.
עוד נטען בערעור כי קושי נוסף הנובע מפסק הדין הינו בכך שהעובדים מועמדים בחזקת "חשודים" תמידית והמעסיק כמי שזכאי "לחשוד" בהם תמידית. יתר על כן, נאמר בערעור, נוצר מצב בו זכותו של המעסיק על כספו שהינה זכותו הקניינית היחידה ככל שהיא נוגעת לעובד, לפי שיטת המשפט הישראלית, גוברת על זכותו של העובד על גופו.
לדברי המערערות, באמצעות עוה"ד יעל שילוני ואלעד מורג, פסק הדין "עוקף" את מה שנקבע בפסיקה לעניין זכותו של מעסיק להציב מצלמות במקום העבודה תוך יצור פגיעה חמורה בהרבה- שהרי צילום אינו חיפוש חיצוני ואילו נטילת אצבע כן.
אשר על כן מתבקש בית הדין הארצי לבטל את פסק הדין היחיד מסוגו בשיטת המשפט הישראלית ולקבוע כי פגיעה בפרטיות בכפיה אינה חוקית במסגרת יחסי העבודה כפי שאינה חוקית בכל תחום משפטי אחר.