לעיתים אפשר להיתקל בפסק דין המלמד, שבאותו תיק התקבצו יחדיו כמה מן הרעות החולות המרכזיות הפוגעות במערכת בתי המשפט: תביעות סרק מבחינת התוכן, הליכים מיותרים מבחינה משפטית, עורכי דין המייצגים את עצמם ותביעה שמעוררת תמיהה בנוגע לכישוריו המקצועיים של עורך הדין שהגיש אותה. הנה אחד כזה.
עו"ד שחר זמלר הגיש תביעת לשון הרע בסך 200,000 שקל נגד חברת מראות אימג', הנציגה בישראל של ענקית התמונות גטי, נגד משרד יחסי הציבור כהן-רימון ונגד עו"ד איתמר חושן מאותו משרד. העילה: הודעה לעיתונות שהוציאו היחצ"נים בשמה של מראות אימג', לאחר שנדחתה בקשתו של זמלר לתביעה ייצוגית בסך 47 מיליון שקל נגדה. בכותרת המשנה של ההודעה צוטטה מראות אימג': "עו"ד שחר זמלר, אשר ייצג את המבקש, ניסה להסתיר מבית המשפט את העובדה כי משרדו נתפס בהפרת זכויות יוצרים".
באו הנתבעים וביקשו לדחות על הסף את התביעה, בנימוק שהדברים צוטטו מתוך כתב התשובה של מראות אימג' שהוגש לבית המשפט, וככאלו - הם נהנים מהגנה מוחלטת. זמלר הגיב: התשובה שלכם התייחסה לחברה שייצגתי (ואשר נמצאתי בבעלותי ובבעלות אחי), ואילו ההודעה התייחסה אלי אישית.
"הבה נתחכמה לו" הרשמת הבכירה בבית המשפט בפתח תקוה, איריס ארבל-אסל, קיבלה את בקשת המחיקה (18.3.14) ולא חשכה מזמלר את שבט לשונה. ראשית, מבחינה עובדתית: בכתב התשובה של מראות אימג' נאמר במפורש שהטענה היא כלפי חוסר נקיון כפיו של זמלר עצמו. "העובדה שב"כ התובע הייצוגי מסתיר מבית המשפט את העובדה שהוא עצמו נתפס בהעתקה יצירה מוגנת על-ידי אותה חברה שנגדה הוא מבקש להגיש תובענה ייצוגית, תוך התעטפות בגלימת האביר על הסוס הלבן המגן על זכויות הציבור מפני המשיבה", נאמר שם. זמלר היה יכול להכחיש את הדברים באותו הליך, אך לא עשה זאת, מדגישה ארבל-אסל.
ארבל-אסל אומרת: "המשיב נקט בדקדוקי עניות, ברא תביעה מלא-כלום, תביעה שכל כולה מלתא זוטרתא, ואשר דומני כי באה אל העולם בלידת עכוז ולו כדי למחות את תחושת הלוואי שנצרבה בגרונו כתוצאה מחוסר הצלחתו בהליך של התביעה הייצוגית. נראה כי לא אחטא לאמת אם אומר, כי גם למשיב עצמו נעלה מספק כי המבקשת 1 התייחסה אליו בכתב התשובה, באופן שאינו יכול להשתמע לשתי פנים. כאמור, יש להצטער על כך שהמשיב בחר לפעול מתוך מניעים צרים, וניסה בדרך של הבה ונתחכמה לו להראות כי מדובר בפרסום המצמיח עילת תביעה, ולא בפרסום שמוגן בדין".
"ביהמ"ש אינו כלי ניגוח" לזמלר הייתה עוד טענה: בהודעה לעיתונות נאמר שמשרדו נתפס, ואילו בתשובה נאמר שהיה זה הוא עצמו. ארבל-אסל לא התרשמה: "עדים אנו שוב כי המשיב מנסה בידיים שאינן נקיות ובוודאי שאינן אוחזות בכלים משפטיים, לבקוע את החומה הבצורה שהעמידו המבקשים על תלה באמצעות ההגנות בחוק. ניסיונותיו של המשיב לבדל עצמו מהמשרד שבבעלותו, יען כי כל אחד מהם הוא ישות נפרדת ואין ביניהם ולא כלום, הם ניסיונות נעדרי שאר רוח, בבחינת לעג לרש.
"המשיב והמשרד שבבעלותו חד-הם. מערכת אחת שבראשה עומד אדם אחד אין היא יכולה להיקרא ו/או להיחשב מערכת דו-ראשית. מכאן, שאף אם המבקשת 1 לא אזכרה את משרדו של המשיב בכתב התשובה ובחרה לעשות כן בפרסום לכלי התקשורת, הכול יידעו, אף תינוקות בני יומם, כי המשיב והמשרד שבבעלותו שלובים זה בזה כראש המחובר לגוף".
בפיה של ארבל-אסל גם אמירה עקרונית: "אסור בתכלית האיסור שבית המשפט יהפוך כלי ניגוח בידי צדדים מסוכסכים, שיצר נקם הוא המניע העיקרי בשיקוליהם, וזאת כפי שניתן להתרשם מהמקרה הניצב בפנינו. אל להם לצדדים לכלות את זמנו של בית המשפט, משאב הידוע כיקר מפז, בתביעות קנטרניות שנעלה מספק כי אינן מצמיחות כל עילה על-מנת לזכות בסעד המבוקש, שאם לא כך יידעו כי בית המשפט ישית עליהם הוצאות לא מבוטלות. קל וחומר, אמורים להיות ברורים הדברים לאדם שכל עיסוקו הינו בעריכת דין. ועל כך אומר, כי אם בארזים נפלה שלהבת - מה יעשו אזובי הקיר?". את מראות אימג' ייצג עו"ד אורי קסיר ממשרד CBLS.
בסופו של יום חייבה ארבל-אסל את זמלר בהוצאות בסך 5,000 שקל - סכום שקשה להניח שירתיע אותו ואחרים כמותו להמשיך ולבזבז את זמנו של בית המשפט. ואנחנו נותרנו עם סימני שאלה: האם זמלר באמת לא ידע/הבין את החוק? האם הוא באמת חשב שיש לו עילה? האם הוא באמת לא הבין את מה שלדברי ארבל-אסל מבין גם תינוק בן יומו? ובמבט רחב יותר: כמה עורכי דין דומים מציפים את המקצוע וממילא גם את בתי המשפט?
