משנת 2010 חלה עלייה בחומרת עבירות האלימות שהתרחשו בישראל, ביחס לשנים 2009-2003. ממצא זה, העולה ממדד האלימות הלאומי שמפרסם לראשונה המשרד לביטחון הפנים, מדליק נורה אדומה בהתחשב בירידה בכמות עבירות האלימות באותן שנים. משמעות הדבר כי מספר העבירות פחת אך חומרתן עלתה.
חלק ניכר מעבירות האלימות המטופלות על-ידי משרד הרווחה ושירותי הרווחה אינן מדווחות למשטרת ישראל ולהפך. דוח
מבקר המדינה משנת 2012 מציין כי במשרדי הרווחה והבריאות בפרט, מקרי האלימות החמורה המטופלים בפועל במוסדות עולים במספרם על המקרים המדווחים למשטרת ישראל.
בהמשך לכך מבקר המדינה קבע כי בהיעדרו של גוף מתכלל אחד המתווה דרכי פעולה למשרדים השונים, לא ניתן למנוע את מקרי האלימות ולתת טיפול הולם לנפגעי האלימות.
במוסדות החינוך בישראל, ניטור תופעת האלימות מתבססת על סקרי עמדות סובייקטיביים בלבד של תלמידים ומורים בנוגע לחשיפתם או מעורבותם באירועי אלימות, ולא על מדידה ואיסוף נתונים אוביקטיביים. בהמשך לכך, דוח מבקר המדינה משנת 2008 התייחס לממצא זה והמליץ כי על משרד החינוך ליזום הקמת מאגר נתונים בשיתוף עם המשרד לביטחון הפנים ומשרד הרווחה, שבו ירוכז המידע.
נתוני האלימות המדווחים לגופים ציבוריים שונים, מהווים כ-34% בלבד (שליש) מכלל תופעת האלימות בישראל בממוצע לכל שנה ואינם מייצגים את מרבית מקרי האלימות שהתרחשו בפועל.
סקר נפגעי עבירה נערך בשנים 2008 ו-2009 בלבד והוא מבוסס על התשובות הסובייקטיביות של הנשאלים ביחס להיפגעות האוכלוסייה מעבירות שונות שהתרחשו בעבר ולא על נתונים אמיתיים.
השוואת נתוני אלימות של ישראל עם מדינות ארגון ה-
OECD. מצביעה על כך שבמרבית המקרים שיעור עבירות האלימות בישראל, קרוב לממוצע מדינות ה OECD.
עם זאת בעברות הבאות השיעור ל-100,000 גבוה בישראל באופן יחסי לממוצע מדינות ה- OECD - עברות תקיפה אלימה (700 בישראל לעומת 300 במדינות ה-OECD); שיעורי עברות תקיפה מינית גבוהים בממוצע של כ-10% ממדינות הארגון.