פגיעה חמורה בפרטיות יכולה להביא לפסילת פרסומו של ספר, גם כאשר המחבר טוען שמדובר באירועים בדיוניים אך ברור שבפועל מבוסס הספר על אירועים אמיתיים. כך קובע בית המשפט העליון, בפסק דין רחב יריעה העוסק באיזון שבין הזכות לפרטיות לבין
חופש הביטוי.
השופט
נעם סולברג דחה את ערעורו של מחבר ספר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לאסור את פרסומו. פסק הדין ניתן ב-24.4.14 והותר לפרסום (יום ה', 22.5.14) לאחר מספר השמטות שנועדו להגן על איסור הפרסום. המשנה לנשיא
מרים נאור והשופט
סלים ג'ובראן הסכימו עם סולברג.
הספר נכתב בשנת 2004 בידי אדם שניהל באותה עת רומן עם אישה, ולטענתה הוא כולל רכיבים רבים מאוד הפוגעים בצורה קשה בפרטיותה. המחבר טען שמדובר בספר בדיוני, בעוד האישה טענה שמדובר בספר אוטוביוגרפי. בית המשפט המחוזי קבע עובדתית שהצדק עם האישה, ושזכותה לפרטיות גוברת במקרה זה על חופש הביטוי של המחבר.
סולברג דחה כאמור את הערעור, תוך דיון רחב בשתי הזכויות ובמלאכת האיזון ביניהן. לדבריו, "העמדה הראויה בהתנגשות בין הזכויות הנדונות - דומני כי המציאות מחייבתהּ - הריהי בחינת כל עניין לגופו, ללא הכרעה עקרונית בדבר עדיפותה של זכות אחת על פני חברתה. פגיעה קשה בחופש הביטוי תגבר על פגיעה קלה ובינונית בזכות לפרטיות; פגיעה קשה בליבת הפרטיות תגבר על פגיעה קלה ובינונית בחופש הביטוי. כלל זה יש לפרוט לפרוטות, הלכה למעשה, כל אימת שהזכויות מתנגשות זו בזו. לא עלינו המלאכה לגמור, אך אין אנו בני חורין להיבטל ממנה".
פרשנות נדיבה ורחבה לפרטיות סולברג עומד על חשיבותה של הכתיבה האוטוביוגרפית, בין היתר כמכשיר להגשמה העצמית ולהגדלת מאגר הידע האנושי (וגם מזכיר את חשיבותה באירועי "האביב הערבי"). עם זאת, הוא מדגיש, "על אף חשיבותו - חופש הביטוי, ובכללו חופש היצירה האוטוביוגרפית, איננו בגדר זכות מוחלטת, והוא לא חסין מפני פגיעה".
לדברי סולברג, "הזכות לפרטיות היא זכות חוקתית. עליה להתפרש על דרך 'נדיבה ורחבה', בהתאם להצדקותיה, על-מנת להגשים את הטעמים המונחים ביסודה. ברם, היקף ההגנה על הפרטיות, לא ייקבע בהרחבה או בצמצום, אלא באופן מדוקדק. לצורך איזון בין זכויות מתנגשות, כאשר לפתחו של בית המשפט מוטלת הכרעה המחייבת שרטוט של קווי המתאר המדויקים של הזכויות, יפנה בית המשפט אל דרך הפרשנות הדקדקנית, הבוחנת אילו מהרציונאלים המתגשמים במופעיהן של הזכויות שלפניו, יש לבכּר".
מכאן עובר סולברג להדגיש את חשיבותה העצומה של הפרטיות ביחסים זוגיים: "עולם בו פרטיות נרמסת וסודות הופכים לחזון נפרץ, הוא עולם שבו יסרבו אנשים לחלוק עם חבריהם את נימי נפשם, מחשש לחשיפתם בפני כולי עלמא. הדברים אמורים לגבי מערכות יחסים מקצועיות, מערכות יחסים חבריות, ולא כל שכן לגבי מערכות של יחסים רומנטיים.
"במערכות יחסים שכאלה, חושפים בני הזוג באופן הדדי זל"ז את מאווייהם, רצונותיהם ושאיפותיהם הכמוסים ביותר. גם את עמדותיו ודעותיו כלפי עמיתים לעבודה, בני משפחה, חברים ובני זוג מן העבר, חושף בן-זוג בפני בת-זוגו. מידע רגיש זה, ניתן לבן הזוג השני, על מגש של כסף, מתוך הנחה כי זה ישמש כבן-ברית נאמן וכבעל סוד. זהו החוזה ה'לא-כתוב' בין בני זוג, המנהלים מערכת יחסים רומנטית ארוכת-טווח. אלה הם 'תנאי העסקה'. כל בר-דעת יודע זאת".
סולברג מדגיש: "הזכות לפרטיות במופעה הרומנטי, היא למעשה זכותו של בן הזוג לא להיות מנוצל על-ידי בן-זוגו. מצב דברים בו בן-זוג אחד חושף בפני בן הזוג השני את כל אשר על ליבו, ובן הזוג השני משתמש במידע לצרכיו שלו - איננו נסבל. משטר משפטי שאיננו מונע זאת, איננו מגן על החוזה הבלתי כתוב של הנישואין.
"מערכת יחסי החיסיון בין פרטים שונים בחברה מוסדרת בחקיקה. האם ניתן להעלות על הדעת כי המשפט, אשר מסדיר יחסים בין עו"ד ללקוח; בין רופא לחולה; בין פסיכולוג למטופל; בין בנק ללקוח, לא יפרוש חסותו ויגן על מערכת היחסים הרגישה ביותר בחיי
האדם - בין איש לאשתו, בין בני זוג?!".
האדם קודם לספר לדברי סולברג, "בניגוד לשריון הקשקשים אשר אותו עוטה אדם עם יציאתו לעולם החיצוני המנוכר, מערכות יחסים מעין אלו מאופיינות בהסרת המעטפת החיצונית ובחשיפת העולם הפנימי. במהלכם נחשף בן הזוג במערומיו, הגשמיים והרוחניים, לפני בן הזוג השני. משטר משפטי ראוי מקנה הגנה על מערכת יחסים זו. סודות ופרטים אשר התגלו במסגרת יחסים בינאישיים, שבהם קיימת ציפייה גבוהה ליחסי-אמון, ראויים להגנה משפטית".
בסוגיה שלפניו, אומר סולברג, השאלה המרכזית "איננה כוחו של מי עדיף, חופש הביטוי או הזכות לפרטיות; אלא האם משקל התועלת שתצמח ממניעת פרסום הספר שלפנינו - הפוגע בזכות לפרטיות - עולה על משקל הנזק שייגרם לחופש הביטוי בעקבות המניעה".
סולברג קובע: "בחינת מידת בדיוניותה של היצירה שלפנינו, מעלה כי דמותה של גיבורת הרומן מכילה פרטי זיהוי רבים וייחודיים, אשר יש בהם כדי לזהות את המשיבה... התוצאה הבלתי נמנעת היא שבפרסום הרומן יהא כדי לגרום לפגיעה חמורה ועוצמתית בפרטיותה של המשיבה; הזיהוי והפגיעה חוברים להם יחדיו ליצירת משקל כבד על כף הפרטיות במאזניים החוקתיות".
סולברג דוחה את טענתו של המחבר בדבר פגיעת רוחב בז'אנר האוטוביוגרפי. הוא אומר: "אין להמעיט מחשיבותו של חופש היצירה בכלל, וזה האוטוביוגרפי בפרט. יש להעניק לו מקום של כבוד בממלכת הזכויות הישראלית. על דרך הכלל, לא ימנע בית משפט פרסום של ספר אוטוביוגרפי. מניעה מוקדמת היא מעשה נדיר ביותר.
"ברם, אין זה מן הנמנע כי כתוצאה מהמדיניות המשפטית המותווית בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, והמאומצת עתה בפסיקתנו בבית משפט זה, תחסר האנושות כולה מספר יצירות ספרותיות. טיעון זה, כאמור, אין בו כדי לדחות את הכרעתנו. ישנם ערכים שעבורם ראוי להפסיד גם כמה 'ספרים טובים'. האדם קודם לספר. הספר נועד לשרת את האנושות ולא להפך".
סולברג מסכם: "אילו ביקש המערער לקיים תערוכת צילומים שבה יציג לראווה את המשיבה עימו עֵרום ועריה, דומה כי היה ניתן צו מניעה, על-מנת שלא יעשה כן. לא כל שכן לגבי הספר, בציירוֹ את גופה של המשיבה בחדרי-משכבה, ובחושפו גם את נימי נפשה וסודותיה הכמוסים. בדין ניתן אפוא בבית המשפט המחוזי צו מניעה קבוע האוסר על פרסום הספר". המחבר חויב בתשלום הוצאות בסך 75,000 שקל. את המחבר ייצגו עוה"ד
אפרים אברמזון ויפעת ארן, ואת האישה - עו"ד עמיר פישר.
